1:19 מישהו הגיב כאן!  ואז הבנתי איכשהו שחיברתי את הבלוג לקהילת פרפרים, ושכחתי מזה.   אני אנסה להענות לבקשתו ולא לקרוא לאנשים בקיצורים בני אות אחת, אלא להמציא להם שמות.  בסך הכל לא רק שקרא כאן , שזה נדיר שבנדירים, אלא גם הגיב, שזה כמעט חסר תקדים.  יש לתת לו את הכבוד הראוי.  היום עדיין לא לקחתי מלתונין אז אני מנסה לכתוב בראש צלול, למרות שרוצה בהקדם לקחת ואפילו אולי לראשונה שני כדורים.  אפילו שיום שבת מחר ובדרך כלל אני לא לוקח מלתונין לפני שבת, שאפשר כביכול לישון בה - תלוי מה יקרה עם השכן למעלה. חמש וחצי שנים גרתי כאן ולא הייתי מודע שאין איש שגר מעלי, ולשקט שזה מקנה לי, המאחר לישון,  שנכנס למיטה לפנות בוקר, בארבע או חמש ואף מאוחר יותר.  ואז מגיע הבוקר והרעשים, והמאחר לישון, שזה אני (שמאחר בכל דבר, ויצא שאיחרתי את החיים עצמם) , שומע את הרעשים חודרים לשנתו וקורעים את נפשו העייפה לגזרים.  זה סוג של סיוט שאני חווה כל החיים כמעט.  ואז אחרי חמש וחצי שנים, החל שיפוץ למעלה.  לא היה זה שיפוץ רגיל, אלא הוצאה של אינסוף דברים שהיו בתוך הדירה, מה שנקרא פינוי תחולה.  מסתבר שבבית היו בני זוג אגרנים (נד

3:07 היום הלכתי להופעות במוֹ'.  המוֹ' הוא אולפן שיש בו גם הופעות ומעין באר.  הוא נמצא בקירבת התחנה המרכזית, בחלק הכי לא נכון של העיר.  המדרגות בכניסה מכות אותך בהלם,  הטינופת שיש שם.  אחד מחדרי המדרגות הכי מלוכלכים בעיר, והרי העיר הזו מאופיינה או לפחות התאפיינה בחדרי מדרגות מזוהמים.  עם זאת מישהו, כנראה אנשי המו' שהם מאד נחמדים, צייר שם ציורי קיר נחמדים.  בכניסה יש גם אופנועים ישנים מגובבים, מול תיבות דואר עתיקות עם שמות די אשכנזיים עליהם. עסקים שהיו שם פעם מזמן או אולי שורדים עד היום איכשהו.  כשאתה יורד בחדר המדרגות המזעזע, ונכנס פנימה בדלת למו', המקום בנחמדותו מאושש אותך.   המו' נסגר עכשיו (אמרו לי שג' , אחד הבעלים של המקום, נוסע לחו"ל, כנראה להודו, ולשניים האחרים אין כח להמשיך בלעדיו).  הוא היה המקום הראשון שהגעתי אליו בקורונה, אחרי כשנה וחצי כשהעזתי לצאת למקומות סגורים הומי אנשים.  ואני זוכר כמה פחדתי שם בפעם הראשונה, מהקורונה.  נעליים למסירה מה שנשאר מהנעלים אחרי יום במשך עשרות שנים הייתי יוצא בלי סוף,  חוזר הביתה לא לפני חצות ולרוב כמה שעות אחרי.  זה

 2:33 מתלבט אם לכתוב דברים קשים, כלומר מחזה לא נעים שנתקלתי בו עכשיו בלילה,  והזכיר לי מחזה קשה אחר שראיתי לפני יותר משלושים שנה.  כי אולי יש דברים שעדיף להדחיק ?   גם לא נעים לזעזע את הקוראים (שאמנם אינם קיימים במציאות, אבל קיימים בראשי).  בעבר אני חושב שכן ניסיתי לזעזע את הקוראים, כי חשבתי שככה סופר צריך להיות.  נזכרתי קודם בישראבלוג,  שהיה מלא בעיקר בנערות ונערים בין גיל 11 ל 18. הם היוו את הרוב המכריע של הבלוגרים, בטח איזה 90%.  אז כשהם היו מגיעים לבלוג של מישהו בן 25 נניח, היו משתאים - 'מה, בגילך יש לך בלוג??  אין לך מה לעשות??'.   כי בלוגים מבחינתם היו ענין שהם, הקטנים עדיין, עוסקים בו, מתוך השיעמום והריק של הנעורים. אבל מי שכבר גדול, יש לו המון עיסוקים חשובים ואין לו זמן לבלוג.  אני חושב שהתפישה הזאת תמיד העליבה אותי, גם אם כלפי חוץ לא הודיתי בכך. כי באיזשהו מקום אימצתי אותה - אם אני מבוגר כבר (ואני עוד התחלתי את הבלוג בגיל 32) אז מה אני עושה כאן ? ואם כך היה בימים ההם, מה נאמר היום, כשאני כבר באמת בא בשנים ? טוב, אני חוזר על עצמי, זה החלק היומני של רשימת חטאים והלקאות ע

 2:18 אתמול כשהייתי אצל מק', הבת שלה, או' , באה אלי וראינו לבקשתה סרטונים קצרים , reels , ביוטיוב.   אה, בעצם זה התחיל מכך ששאלתי את מק' אם היא שמעה את השיר של איה כורם לדובר צהל, דניאל הגרי.  מסתבר שמק' לא מכירה גם את השיר המקורי של איה כורם , על יונתן שפירא.  אמרתי לה,  'בטח לא היית בארץ אז'.  שזה משפט שאני אומר לה מדי פעם, כשהיא לא מכירה משהו שכולם הכירו פעם.  לא ברור אם באמת לא היתה בארץ כל כך הרבה, או ששהתה כאן בארץ , אבל היתה מנותקת.  סיפרתי לה שגאולה (שם בדוי) היתה חברה ממש של אותו יונתן שפירא. הוא היה אקס שלה כשהכרתי אותה. גם כתבתי על זה בספר, בקטע שאני מתפלל שלעולם לא יגיע לעיניה, כי נראה לי שהיא עלולה להעלב ממנו ממש.  יש לי תמיד את הפחדים האלו, שאנשים יעלבו מהכתיבה שלי וישנאו אותי לנצח.   בכל אופן הראיתי לה את השיר על יונתן שפירא ב קליפ אנימציה מוזר  עד הזוי ,  שבו בת דמותה של איה כורם ממציאה רובוט,  כנראה תחליף ליונתן שפירא,  והולכת איתו אל שפת הים.  גם פרנקנשטיין מופיע בקליפ, מנגן במין רעשנים כאלה, קשקשים:   תוך כדי הקליפ, או' באה מאחור וחיבקה או

 שלום יומן-חוץ יקר, זה לנו לילה שלישי כבר, אני מרגיש.  (לא מזמן כתבתי מייל בעבודה, בערך בחצות, וכתבתי "זה לנו לילה שלישי כבר שהמהלך של הבילינג מתקנסל".  בבוקר כתב לי יג' , האחראי עלי (לצד מח' מהצוות השני שאני עובד בו), שהוא מאד אהב את הלינק שנתתי במילה "כבר".  כתבתי לו שלא התאפקתי ורציתי שיבינו למה אני מרפרר (אולי לא כתבתי לו בצורה כל כך אינטלקטואלית), ושהשיר הזה נראה לי די גאוני גם היום, אם כי לא גאוני כפי שנראה לי בגיל 17.    זה מאד יוצא דופן, שאני חושף בעבודה את הצד הזה שלי.  התרגלתי להיות שם בעבודה מין מרגל שכזה (כן, אני שוב לא מתאפק מלרפרר לרבי מאיר). הרגל של שלושים שנה.  החיים האמיתיים שלי כביכול מחוץ לעבודה, ללא האנשים שעובדים איתי, בעולמות אחרים. כביכול, כי יותר ויותר הבנתי עד כמה אני צריך את העבודה ועד כמה היא חלק ממני,  והבנתי עם הזמן שהגישה הזאת היא ילדותית,  כי אדם הוא מה שהוא עושה, היכן שהוא מבלה,  ולא הפנטזיות שלו, או אפילו המחשבות,  שהן תמיד מטופשות יותר).   אני מרגיש ממש נפלא עכשיו.  וזה ניגוד גדול לאיך שהרגשתי חלקים גדולים מהיום, ובודאי בימ

4:12  , אני חייב ללכת לישון.  היום , אחרי חצות כבר, לקראת אחת,  ניגנתי סוף סוף ושרתי, אחרי קרוב לשבוע שלא הצלחתי להגיע לזה.  ובין השאר שרתי את ואלס בחמש ושלושים .    וכמו תמיד, זה היה כל כך טוב! כל כך כיף לנגן את השלושה רבעים האלו על הגיטרה, שרודפים אחד אחרי השני ואחרי המילים.  לנהום בקולי את הקטע חסר המילים  - שבשיר מבצע פסנתר או קלידים - קטע שהוא כמו הפזמון ,לפעמים לשרוק אותו, אבל הכי כיף לנהום אותו.   ואני אפילו לא שר את השיר טוב.  יש שם משהו עם הסולם שהוא טריקי בשבילי.  בדרך כלל אני עף על השירה שלי, בניגוד מוחלט לאישיותי ספוגת הביקורת העצמית, חסרת הבטחון. אבל כאן יש להודות שאני לא מצליח לשיר את זה בלי להגיע למקום גבוה מדי בשירה.  ובכל זאת, כל כך טוב לי שם בחיק השיר, אם אפשר לאמר זאת, "בחיקו", כי הרי אני לכאורה זה ששר אותו.   אבל הוא זה שעוטף אותי.    והמילים, כל כך מטומטמות! כלומר, אני מגזים קצת.  אבל הן בהחלט טיפשיות.  וזה לא מפריע לי בכלל.  כי המוזיקה כל כך כובשת כאן, והיא כל כך הרבה מעבר למילים.  ולפעמים אני חושב ששלמה קצת צוחק על עצמו, בשיר הזה למשל, בשורות: שמי העיר