1:14  הגעתי הביתה וכמעט מייד אצתי רצתי אל הבלוג לכתוב.  אם אשתהה יתחילו ההיסוסים והתירוצים.   גם היום הזה היה ברובו נוראי , כמו קודמו, אבל בדרך אחרת. אבל עדיף לא להכניס את זה לתוך הבלוג. מוטב להסתכל על הדברים הטובים, כגון שיש לי מזל שאני יכול לצאת יחסית בקלות ממצבים קשים שתסמונת השינה המאוחרת שלי מכניסה אותי (רעש שאי אפשר להמשיך לישון משעה רבע לשמונה, כשהלכתי לישון בארבע בבוקר).  מה שכתבתי אתמול על הכתיבה אצלי, שבמיטבה היא עוצרת את ההזדקנות - לא נכון בעצם.  כמו בזרם התודעה שלי (המילה 'שלי' אינה מדויקת כאן, כי אני לא שולט בזרם התודעה הנע בשצף בתוכי), גם בכתיבה הופיע ה'כשהייתי צעיר', לפני כמה שנים.  אמנם, בכתיבה אצלי, כמו בזרם התודעה,  תמיד היו זכרונות.  אבל לא היה את ה'כשהייתי צעיר'.   אצל שלמה ארצי הנוסטלגיה, הזכרונות, מופיעים מהתחלה, באופן תמוה, כאילו היה בא בימים כבר בגיל 20.  באלבום הראשון שלו, שיצא ב- 1970 , כשהיה בן עשרים, בחר לשיר את " האם עודך יפה " של דפנה אילת.  באלבומו השני, "על אנשים", מופיע השיר היפה ביותר ,מבחינת המילים , שארצי

3:02 , כלומר מאוחר הרבה יותר מדי.  אבל אני רוצה לכתוב כאן סוף סוף.  כי אם אכנס ליומן עכשיו, אחרי יום כזה, תצא לי רק רשימת החטאים שעשיתי ביום המבאס הזה,  רשימה שכתבתי דומות לה כבר אלפי פעמים.   וכאן , בגלל שזה בכל זאת שונה , אולי יצא לי משהו אחר. חשבתי על הכתיבה עכשיו, דברים טובים.  שלפעמים אני מתגעגע אליה. שברגעים שאני מצליח פשוט לכתוב את אשר ליבי, את אשר קרה לי, את אשר ראיתי - ברגעים האלו יש משמעות לחיים, ויש איזה ניקיון, שהוא חסר גיל ומלא חסד. כמו כשאני שר ושומע את הקול שלי , והוא לא מלא פגמים כמוני, הוא לא זקן ופספס את החיים למשל,  אלא הוא טהור ויפה כאילו לא היה שייך אלי.  והקיום שלי נעשה הרבה יותר נסבל. בערב שבת אחרי הריקודים הלכתי סוף סוף לככר החטופים.  הייתי בטוח שיהיו שם מלא אנשים וחגיגות, אבל הגעתי מאוחר מדי, כהרגלי, מה עוד ששכחתי את המעיל שלי בריקודים בסוזן דלל, אז אחרי שהחניתי את האוטו קרוב לככר, ואכלתי פיצה בפיצה סרט כי הייתי חייב לאכול משהו כמה שיותר מהר כי הייתי רעב מדי , ואם כבר לאכול אז כמה שיותר מוקדם במחשבה על ה- 16 שעות צום - אחר כך חזרתי חזרה לסוזן דלל .  והדלתות הגד

 3:15 בלילה.  כבר לקחתי מלתונין וציחצחתי שיניים. גם העברתי קיסם. רפואי. מעץ.  אמנם איזה עץ אי שם נפגע כנראה מהתעשייה הזו שאני צרכן שלה, אבל קיסם מפלסטיק, שהוא האלטרנטיבה, יזהם יותר ולא יעלם גם עוד אלף שנה.  אני נמצא בקיבוץ.  בבית של ההורים שגרים כאן בערך 41 שנה.  'בערך' - גם בגלל שלא בטוח מתי עברנו לכאן מהדירה הקודמת שנמצאת בבנין הרכבת הסמוך ממש מעלינו, ובבית שבו גרנו מתגורר עכשיו, לצערי, א.ס. השנוא עלי מאז ומעולם.  ילד גדול ממני שהיה תמיד מציק לי, מאיזושהי סיבה לא ברורה.    וסיבה נוספת ל'בערך' , שלמעשה הם גרו בבית שגודלו היה פחות מחצי מהבית הזה, ובחצי השני היה הבית של הוריו של א.ב. , ילד מהקבוצה שלי שגם אותו שנאתי, למרות שלי אישית הוא פחות הציק, אבל בכל זאת היה מין סדיסט שפל, שהיה מוציא את נטיתו האפלה בעיקר על ד' המסכן, בן קבוצתי. א.ב. הגיע לקיבוץ ולקבוצה בזמן שאני הייתי עם הורי באיטליה, וכשחזרנו הוא היה חלק מהשינויים הרעים בקבוצה .    באיזשהו שלב, בערך עשרים שנה אחר שעברנו לכאן , ההורים שלו עברו לבית גדול אחר, וההורים שלי קיבלו את הבית הצמוד שלהם, והפכו את שני הבת