לא כל האסונות הולכים בסוף למעדן חלב

 3:15 בלילה.  כבר לקחתי מלתונין וציחצחתי שיניים. גם העברתי קיסם. רפואי. מעץ.  אמנם איזה עץ אי שם נפגע כנראה מהתעשייה הזו שאני צרכן שלה, אבל קיסם מפלסטיק, שהוא האלטרנטיבה, יזהם יותר ולא יעלם גם עוד אלף שנה. 

אני נמצא בקיבוץ.  בבית של ההורים שגרים כאן בערך 41 שנה.  'בערך' - גם בגלל שלא בטוח מתי עברנו לכאן מהדירה הקודמת שנמצאת בבנין הרכבת הסמוך ממש מעלינו, ובבית שבו גרנו מתגורר עכשיו, לצערי, א.ס. השנוא עלי מאז ומעולם.  ילד גדול ממני שהיה תמיד מציק לי, מאיזושהי סיבה לא ברורה.    וסיבה נוספת ל'בערך' , שלמעשה הם גרו בבית שגודלו היה פחות מחצי מהבית הזה, ובחצי השני היה הבית של הוריו של א.ב. , ילד מהקבוצה שלי שגם אותו שנאתי, למרות שלי אישית הוא פחות הציק, אבל בכל זאת היה מין סדיסט שפל, שהיה מוציא את נטיתו האפלה בעיקר על ד' המסכן, בן קבוצתי. א.ב. הגיע לקיבוץ ולקבוצה בזמן שאני הייתי עם הורי באיטליה, וכשחזרנו הוא היה חלק מהשינויים הרעים בקבוצה .    באיזשהו שלב, בערך עשרים שנה אחר שעברנו לכאן , ההורים שלו עברו לבית גדול אחר, וההורים שלי קיבלו את הבית הצמוד שלהם, והפכו את שני הבתים לבית אחד. נראה שהמקום בו אני כותב כרגע, בחושך ליד שולחן האוכל שעליו מונח הלאפטופ, היה שייך לחצי שלהם, שבזמנו הייתי בו לזכרוני רק פעם פעמיים, אולי כדי שא.ב. יראה לי המחשב שלו, או שישמיע לי את דייר סטרייט, שיש להודות, שבאופן בלתי מוסבר הוא זה שגילה לי עליהם, כשעוד לא היו כל כך ידועים. 

משורינים ברחבת חדר האוכל

היום הסתכלתי בטלויזיה יחד עם אמא שלי לכמה רגעים, נשאב לחדשות אחרי שאחותי וילדיה הלכו.  תמיד אני מתרחק מהחדשות בטלויזיה בפרט, ומהטלויזיה בכלל.  מכשיר הטמטום, כתב שלמה ארצי בשורה שההמשך שלה מצחיק שלא במתכוון ('רואה ערוץ של סרטים, ערוץ של סוטים') , ומאיר אריאל כתב עליה דברים חריפים ונכוחים ועמוקים בהרבה ('כל האסונות הולכים בסוף למעדן חלב'). אבל אלו ימים אחרים.  והרגשתי באותו רגע כאילו בכל השעות האלו שאחותי וילדיה היו כאן, וראינו שיקופיות, שרובן היו הפוכות או על הצד, במקרן עתיק  כבד משקל ורועש מאד, שהבאתי פעם, דרך אתר אגורה, במאמץ רב מפתח תקווה (זה היה עשר שנים לפני שהיה לי אוטו) , מזוג אמריקאי מבוגר, במקום המקרן של אבא שלי שהבאתי אז לע' הצייר, שבדיוק חידשתי איתו ועם ע' בת זוגו את הקשר, אחרי 15 שנות נתק , ויש להם במשפחה מישהי בת 84 שחטופה בעזה, ולא שוחררה היום.  - הרגשתי, אם כן, כאילו בכל השעות האלו עם אחותי וילדיה והורי, היינו על הולד, מתרחקים די במודע מהדבר שבאמת מציק, שורט את הלב, מעיק - החטופים, אלו שמוחזרים מעזה ואלו שעוד שם.  ואני הרי כל כך מרוחק , משתדל ומצליח, מהחדשות.   אז כשאמא שלי הדליקה את הטלויזיה, באחת עשרה ורבע בערך, נשאבתי לשם במקום להתרחק כהרגלי.  וראינו , כלום בעצם, כתבים מדברים על רקע בתי החולים שאליהם הגיעו החטופים.  והתחלתי לדמוע.  פשוט לדמוע. ואני חושב שאמא שלי שמה לב.  וזו בערך פעם ראשונה שהיא רואה אותי דומע, אני חושב, לפחות באיזה 42 שנה האחרונות.   ככה זה עם היום הזה, עם התקופה הזאת.  אני שתמיד מרוחק מהפוליטי, חושד בשטיפת המוח של התקשורת, לנסות להיות נטוע בתוך החוויה שלי, בתוך העולם שלי , שהוא לא זה של התקשורת - אני לא יכול עכשיו שלא להישאב ולהיות חלק. 
טוב, אני חושב שאני פשוט אפרסם את זה.  אולי אתחיל לפרסם כאן יומן מאד אישי, בלי עריכה כלל, וגם בלי קוראים, ואנסה לכתוב לעיתים תכופות. 

משורין ליד הנשקיה של סם האמריקאי (שבעצם היה ניצול שואה סלובקי) עם האמנות הפסטורלית של סרוליק דוש