עליזה העצובה

 לזיכרה המאיר והמיוחד כל כך של חדווה הרכבי

עליזה העצובה יושבת בביתה שבירושלים והיא בכלל לא עצובה. מרגע שנכנסים לביתה מבינים זאת. ובעצם עוד לפני, כשמגיעים לשכונת אבו תור, והשקט, והירוק, והבתים רחבי היריעה. ואתה רגוע, למרות שהיא מצלצלת כל רגע לשאול אם אנחנו מסתדרים ולא נאבדנו ומסבירה בפעם האלף איך להגיע, מה שרק מבלבל יותר, ואתה אומר לדויד לפנות ימינה במקום שמאלה, והיא מצלצלת שוב ואומרת בפעם השלישית, "אני יוצאת לחכות לכם בחוץ ולקבל את פניכם". 

ואז נכנסים לבית שלה, והכל כחול.  "כחול סגול",היא אומרת, "אני מטורפת על הצבע הזה, שאני קוראת לו כחול-טהור". חלונות המתכת הקבועים בתוך קיר האבן הירושלמית צבועים בכחול-טהור הזה, והסורגים הדקורטיביים בגוון מעט בהיר שלו. ודלת הכניסה היפה, דלת זכוכית מלבנית שקופה עם ידית פשוטה כמו של פעם, וסביב לזכוכית  מסגרת עץ באותו כחול-טהור. וסככה סגורה בכניסה לבית,  עשויה ריבועי זכוכית מגודרים מתכת תכולה, אבל אלו שבצדדים אדמדמים.  והריפוד על הכורסה במונחת באותו הול כניסה כחול גם הוא, ובפנים, בסלון, צנצנת זכוכית כחולה דקה ועדינה מונחת על כוננית עץ, ומאפרת זכוכית כחולה, מונחת מתחת לחלון ומלבינה מאור השמש החודר פנימה, וכוסות זכוכית עבות וכחולות, לתוכן מזגה לנו בירה שחורה בבקבוקי זכוכית עתיקים עם מדבקה כחולה שחורה של בירה נשר, וקערת זכוכית כחולה ובתוכה תאנים מתפקעות מעסיס, מהעץ שלה. והיא אומרת שהיא לא אוהבת תאנים, ודוחקת בנו לאכול, ושמה בשולחן גם ליצ'י אדמדמים ופיסטוקים ואגוזי קשיו, ומפיות יפיפיות בפסים של כחול לבן.
השולחן הוא סיפור בפני עצמו, עשוי ממגירות עץ מחולקות לריבועים קטנים שבתוכן הכניסה כל מיני פיצ'פקס, כפתורים וברגים ותכשיטים המשמשים אותה בעבודת הכפיים הבלתי נלאית שלה. היא כל הזמן מפסלת ומציירת. "המגירות האלו שייכות", היא מסבירה, "לבתי דפוס, שהיו שמים בהן את מטילי האותיות ממתכת, האלפים והביתים וכולי וכולי עד ת'. "  וכיום הדַפַּסים המובטלים מעבודה גילו שלמגירות הללו נהייתה עדנה בתור חפץ נוי, והם מוכרים אותם לכל  המרבה במחיר. אז היא לקחה כמה מגירות כאלה, שמה מעליהם, כמו שאתם רואים, לוח זכוכית, ומתחת קבעה רגלי עץ, והנה לכם שולחן.  ועל השולחן סט של כלי זכוכית, כוסות יין ומגש, ירוקים דווקא.

הכסא שלי משקיף אל כוננית ספרים מעליה ממוסגרות חמש או שש תמונות של בחור צעיר ויפה, ולפני כן ילד. גם היא בתמונות איתו, יחד. בתמונה אחת הבחור מחבק אותה ונותן לה נשיקה על הלחי, ובתמונה הצמודה לה היא עושה לו אותו דבר, כתמונת ראי. בתמונה ליד, בשחור לבן, הבחור, שהוא ילד עכשיו, מרים את ראשו כמו על קצות האצבעות ונותן לה נשיקה על השפה העליונה. היא מחייכת, צעירה יותר אבל נראית כמעט אותו דבר. ימינה משם, על הקיר, עוד שתי תמונות של הילד, לצד תמונות מודרניסטיות, חלקן של אברהם אופק שהיה המורה שלה בבצלאל, ורישום אחד עם הקדשה של יוסל ברגנר: "לעליזה הבאמת עליזה", ועוד משהו ביידיש שאני לא מבין. ברישום פומפיה צלובה על עמוד עץ ולמרגלותיה כל מיני מזלגות וסכינים וסירים, מביטים בה מלמטה. בין כל התמונות בולטת תמונת המדונה, אוחזת בעדינות בבנה התינוק הבהיר והשמנמן, וזו בכלל תמונה על קרטון של לוח שנה, שאני לא יודע לאיזה שנה הוא מתייחס.  ומתחת לתמונות, הכורסה שהיא יושבת בה, עם בד כחול מונח על גבה.   היא כרגע במטבח, מתרוצצת להביא לנו עוד דברים, קערה עם מנגו ותפוזים, ו"קניתי גם סלטים ואבטיח עם בולגרית, אני אביא את זה בהמשך, אני מקווה שתאהבו  את זה". 
ואני שואל אותה איך בתור קיבוצניקית מאם הקיבוצים, יש לה ספר של איין ראנד, מרד הנפילים?? ההורים שלי תמיד הזהירו אותי מאיין ראנד.
"אה", היא אומרת אחרי רגע, "זאת הכוננית של אלדד. שם זה הספרים שלו". 
ואני משיב לה רק "אה", כי אלדד הוא הבחור בתמונות, הוא הבן שלה.

פעם אחת, לפני בערך חמש שנים, נטאשה אמרה לי שהיא עצובה כי מישהו שהיא מכירה התאבד, מישהו חמוד שגם למד בבית ספר שלנו, בסם שפיגל. התברר שזה הבן של המשוררת, שאותה נטאשה היתה מחקה ברגעי בדיחות הדעת מקריאה איזה שיר עם הרבה "אֶהההה" ו"אָהההה". אבא שלה לקח אותה כשהיתה די קטנה לערב שירה בו הקריאה המשוררת הזאת, שהיתה גם לסבית, למרות שאז זה לא היה מקובל בכלל. ואותה משוררת מצחיקה היא בעצם עליזה העצובה, עליזה גלעדי שכתבה כמה שירים לנורית גלרון העצובה והאהובה בזמרות, ושיר אחד היה אפילו להיט, והושמע הרבה כשהייתי ילד.  אז אני לא אומר אף מילה נוספת בעניין אלדד, הבן שלה, כי דויד  – שבעצם הכיר לי את עליזה - אמר לי שמבחינתה זאת היתה תאונה, תאונת נשק, או תאונת ירי. ובעצם, כמו שדויד אומר, אני לא יודע כלום, אולי באמת זאת היתה תאונה?

עכשיו היא אומרת שנצא אל הבוסתן. בדרך החוצה אני רואה עוד שניים שלושה צילומים של אלדד, שהיה בחור יפה מאד, חסון, ולא דכאוני בכלל למראה. כלל לא כמו שדמיינתי אותו, רזה שחיף וצעיר מאד, עם שיער ארוך ופנים מיוסרות. ליד המראַה ציור של של אירוס סגול עם שני גבעולים  ארוכים שמשתלחים לשני כיוונים מנוגדים.  על לוח שעם ליד דלת הכניסה פתק "עליזה, את נהדרת ואני אוהב אותך, אריאל" ועוד פתק "פעמונית הגשם, המשיכי להנעים לעולם, מהסיגלית". בראש הפתק השני  יש חותמת "משולחנה של עליזה אולמרט".

  בחוץ עומד מיכל פח מרובע גדול של נפט, כמו שהיה בילדות בקיבוץ, רק שפֹה הוא פרטי שלה, וצבוע באותם גווני כחול טהור, במקום בירוק-חלוד של הקיבוץ. לידו עץ תות, שמאחד מענפיו משתלשל באורח משונה בלוט של ברוש.  אני שואל אותה על זה, והיא אומרת שהבלוט נפל מהברוש שם, ליד הכביש.  בירידה לבוסתן שמאחורי הבית יש אבן ועליה חקוק "אלדד ועליזה הולי לנד". אנחנו מסיירים בין עצים קטנים, כולם נושאי פרי, לימונים ורימונים ותפוחים ואגוז מקדמיה, שהיא קוראת לו אגוז פסח, וענבים טעימים שהיא מנערת ואומרת "אני לא קוטפת אז הכל נרקב על העץ ונופל, אתה רואה?"  ושזיפים שחורים שטעמם נפלא.   

לי כואב הראש משום מה, ואני רעב, למרות שאני אוכל כל הזמן, קשיו ותאנים ופיסטוקים ושזיפים שדויד נותן לי, ואין לי מקום ביד כי אני כבר מחזיק שם אשכול ענבים שעליזה שמה שם. היא אומרת "אתם חייבים לקחת רימונים לתל אביב." ויש לה שם בבוסתן גם מנטה ולימונית ולואיזה ומרווה, ועוד כאלה ריחניים, וענבר אומרת "זה מדהים איך השיחים אצלך הם בגודל של עצים", מה שבאמת מדהים.   
עליזה אומרת שכאן, איפה שאנחנו הולכים בבוסתן, היה פעם שטח מפורז, עד 67, וליד הכניסה לבית שלה היה שלט, "עצור, גבול לפניך", ומכאן והלאה היתה ממלכת ירדן. "הסימנים של הפגזות שאתם רואים פה על הקיר, זה עוד מ- 48", היא מוסיפה.  "זה היה הבית האחרון לפני הגבול. וכשבאים קבלנים שרוצים לקנות את הבית, הם אומרים זה קרוב לגבול, אז זה מוריד את המחיר. ואני אומרת להפך, זה קרוב לגבול אז המחיר עולה, מבחינתי.   היום יש בית יותר קרוב לגבול, הבית הגבוה הזה שם, הוא של יורם גאון. הוא בנה אותו כשהוא בא לגור כאן וניסה לרוץ לראשות העיריה. עבדתי איתו בעיריה ועשינו פרוייקט יפה ביחד. אני הייתי רעיונרית שלו, אבל הייתי צריכה גם לבצע, לא רק לזרוק רעיונות.   כשבנו את הבית היתה איזו אישה זקנה שתבעה אותו, אמרה שזה האדמה שלה. "

"אישה ערביה?" אני שואל. 

"כן, מהכפר. אבל בסוף בנו, ככה זה בעולם הזה, מי שחזק יותר מנצח."  

"ואיך זה היום, מסוכן? " אנחנו שואלים. 

 "באינתיפאדה היו כאן הרבה בעיות", היא אומרת, "בייחוד בראשונה. זה לא החֶברֵה של הכפר עושים. הם רוצים לחיות, איך אומרים, כל אחד תחת גפנו ותאנתו.  אבל באים אליהם לוחמים ואנשים שרוצים להתסיס את הגבול.  היו זורקים אבנים ומנפצים את החלונות.  את החלונות שלי ניפצו הכי הרבה, כי הייתי הכי קרובה. אבל האנשים בכפר טובים, והנוף מאד יפה. היינו מטיילים, אני ואלדד, יורדים לואדי, אבל לא עד הסוף, כי שם היו כאלה, איך קוראים להם, מגורים של מחבלים."

אנחנו חוזרים לבית ויושבים בחוץ, על שולחן מקסים שעשוי מאבן גולמית, לא מעובדת, דקה ואדמדמה. היא מביאה צלחת נוספת, של ענבים, ושואלת, "מה להביא עכשיו, את האבטיח עם הבולגרית או את הסלטים"?, ואני רוצה לזעוק לה , "את הסלטים!", כי אני חושב שהכאב ראש יעבור לי, אולי, אם אני אוכל משהו.  אבל אני שותק, כי לא נעים להגיד דברים כאלה, אחרי שאכלתי כל כך הרבה תאנים ואגוזי קשיו. דויד במקומי אומר, "עכשיו אנחנו רוצים קצת לדבר איתך, עליזה".  והוא שואל אותה: "אלדד היה במזרח"?

"הוא טייל שם שנה", אומרת עליזה, ושואלת אותנו, "מה בעצם הדת של ההודים?" אנחנו מתחילים להסביר על בודהיזם ואינודאיזם, אטמן וברהמן, ואני אומר, "הייסורים לפי בודהיזם באים מבפנים , מתוכנו, ולא מבחוץ, מהנסיבות החיצוניות", ופתאום היא אומרת:

"כן, זה הכל נחמד, בודהיזם, אבל היה בנאדם אחד שאמר הכל הרבה יותר יפה וחכם מהם, וזה פרויד.  הם גם לקחו ממנו הרבה, אתה יודע... "

ואני שותק לה על זה, ומתפוצץ בפנים. ורק אומר, אחרי שאני שותק כמה רגעים ומתבשל על אש בינונית:

"הרבה אנשים נתקעו בטיפול, בחיפוש אחרי הצדק ומה שהיה בגיל שלוש או ארבע שלא רלבנטי בכלל לאושר. בבודהיזם אומרים נניח לצדק ולאמת, וננסה להיות מאושרים. "

"להניח לאמת?? הרי הדבר הכי נורא ושמביא להכי הרבה כאב הוא השקר! ואנשים משקרים כל הזמן, ובגלל זה הם סובלים, בגלל זה האושר נדיר כל כך, כי האמת נדירה כמו יהלום. והיהלום עשוי בעצם מפחם, אתה יודע. "

 "לתום וייטס יש שיר על מישהי שהיא יהלום שרוצה להשאר פחם"

"זה יפה, מה שהוא אומר, התום הזה...." ולאחר רגע היא מוסיפה: "אני לא מבינה בזה, אבל אני יכולה להגיד לך דבר אחד, האדם המאושר הוא זה שסובל. "

"מה זאת אומרת??" אני נדהם,  והיא:

"רק מי ששוחה בתוך האוקיינוס של הסבל, ששוחה בעיניים פקוחות ולא עוצם אותן בתוך המים המלוחים – רק הוא יזכה להבין מה זה אושר.  "

ואני נסחף בדימוי שלה, אבל אז נזכר בעלבון שעלבה בבודהיזם, ורק עכשיו, אחרי עשר דקות, אני מתפוצץ עליה "מי גנב ממי, הרי פרויד כתב את הדברים שלו ב- 1900, כשהבודיהזם כבר היה קיים יותר מאלפיים שנה, ומיליוני אנשים תרגלו אותו ופיתחו את התאוריה שלו אלפיים שנה, אז בואי תני להם מינימום של כבוד, עם כל הכבוד לגאוניות של פרויד."

והיא רכה עכשיו יותר, אולי בגלל שהתעצבנתי ממש, ואומרת "יש אנשים שלא יכולים לסבול את העניין הזה של פסיכונאליזה, עמיחי היה כזה, הייתי מתחילה לדבר על הטיפול והוא היה ממש סותם את האוזניים, הוא לא יכל לשמוע את זה. וגם לאה גולדברג, היא היתה מתחננת שאני אפסיק את השטויות האלה... "

"לאה גולדברג גרה בירושלים? איפה?" שואל דויד, והיא אומרת "באלפסי, ולפני זה בלינקולן, בקומת קרקע,"  ודויד מסמן לענבר בעיניים נוצצות, "את שומעת? באלפסי". והם מחייכים ומסבירים "גרנו ממש שם ליד". ועליזה אומרת "באמת? זה אזור כל כך יפה, בכלל ירושלים... אבל פרויד," היא חוזרת לפרויד, "היה באמת גאון... אדם אחד לבדו הצעיד את האנושות קדימה, לעבר האמת... אתה אומר מיליוני אנשים, אבל יש מיליוני אנשים ויש איינשטין .."

"התפישה שלך כל כך מערבית", אני מתנשא עליה בכעס שמנסה להסוות בחיוך "הגאון שמצעיד את האנושות קדימה, הקידמה, האמת..."

היא מחייכת, פניה קטנים ומעט סדוקים מתחת לשיער אפור ומתולתל כמו ברזלית , ואומרת "שוב, אני לא מבינה בזה... אבל פרויד גילה את התת מודע, והתת מודע הוא ים אינסופי, ויש בו אינסוף אוצרות מרהיבים, ומי שנכנס לים הזה ושוחה בו, אוסף את האוצרות האלו לחיקו והזוהר שלהם משתקף מהעיניים שלו באור מופלא, והא נעשה כל כך מאושר, שכל החיים הוא יכול להמשיך לשחות שם... "   היא מצחקקת בהתנצלות ומוסיפה "כמובן, זה לא קורה תוך יום או יומיים. רק אחרי שנים של מפגשים פעמיים בשבוע אתה מתחיל לחוות את זה לעומק. אסור לפחד מלחקור את האמת. האמת משחררת. "

ועכשיו היא מביאה את הסלטים, סלט חצילים בטחינה וסלט חצילים קלויים אש עם פלפלים, שדויד מסביר איך הכין כמוהו, ואין קץ לפליאתה, "באמת ככה הכנת את זה בעצמך?"  וסלט ביצים שאני זולל ממנו, אבל בזהירות, זה עושה לי עצירות, ולחם כפרי וגבינות.  ואני אוכל ואוכל, הכאב ראש ממשיך אבל אני לפחות אוכל.      
היא שואלת אותנו על אלדד, ואני מרגיש שאנחנו קצת מאכזבים אותה, כי שנינו לא הכרנו את אלדד, הוא למד שנה אחרינו. אני מספר לה על נטאשה שאהבה אותו, והיא אומרת שהיתה בבית שלה, של נטאשה, לפני עשרים ומשהו שנה, כשהיתה כותבת בעיתון ירושלים מדור על חלומות של אנשים, והיא ריאיינה את איך קוראים לו... "פטל", אני מנסה, והיא שוללת, ואז אני מנסה את האח השני מהסוף, מפל, והיא שוללת, ואז לפי הסדר אני מנחש: נבנציאל? והיא מהנהנת, "כן , הוא, איזה חלום יפה היה לו, ואיזה אוירה של חופש שהיתה שם , חופש אנרכי שמאד אהבתי,"  ואני לשם שינוי מצליח לשתוק את כל מה שיש לי להגיד על זה. "אבל את המדור הזה הורידו אחרי כמה זמן, כי לא היו לו מספיק תגובות של קוראים... "

והיא שואלת אותנו על בית הספר לקולנוע, איך היה שם,  ודויד אומר שלא התייחסו אלינו, היינו סרח עודף, ואני אומר שדווקא כן התייחסו. ודויד אומר "ניסו ללמד אותנו", ואני אומר "ניסו לסרס אותנו, ואיך היו צועקים ומשפילים, ועדות שאתה עולה מולם והם מתחרים ביניהם מי ילכלך עליך יותר, 'אין לך תסריט, אין לך דמויות, אין לך כלום'". ואז אני חושב רגע לעצמי, "אתה לא רוצה שהיא תחשוב שאלדד אולי היה בלחץ מכל זה". 
"קראתם את הכתבה בהארץ על "מסע ההשפלות של התלמידים בבצלאל"? " שואלת עליזה,  "אני לא יודעת אם זה נכון, כי משמועות אי אפשר לחיות.  בתקופה שלי זה בטח לא היה ככה.  האנשים שלימדו אותנו..." היא עוצרת לרגע, חושבת איך לבטא מה שהיא חושבת  "הם היו אנשים שבאו מתרבות אחרת, מאירופה... והם אף פעם לא הסתגלו לסגנון של הארץ.        

"עכשיו אני אביא את האבטיח עם הבולגרית? " היא שואלת, ואנחנו עונים במקהלה "לא, לא, אנחנו ממש מפוצצים, אכלנו כל כך הרבה... "

נעשה קר בחוץ, כי זה ירושלים, ובערב קר, גם באוגוסט. אנחנו נכנסים פנימה לבית, והיא משמיעה לנו משהו מיוחד שחברה שלה עשתה בשבילה, עם 57 ביצועים שונים של השיר windmills of your mind, ועליזה העצובה אומרת "חמישים ושבעה ביצועים, זה שלוש דיסקים, שלוש שעות, ואני" , היא מצחקקת, "יכולה להקשיב לזה שלושים ימים רצופים, לפחות." 

"זה שיר של מישל לגראן", אני אומר, המידע המיותר נשלף כמעצמו מירכתי הראש.

" כן? " היא אומרת, בלי להתרשם כל כך "אני הכי אוהבת את הביצוע של דאסטי ספרינגפילד.  "

ואי אפשר שלא לחשוב עליה, על עליזה העצובה השמחה, שיושבת בסלון היפה שלה ושומעת במשך שלוש שעות את "תחנות הרוח של נפשך" בחמישים ושבעה ביצועים שונים, "עגול, כמו עיגול בתוך ספירלה, כמו גלגל בתוך גלגל, בלי התחלה וסוף, סליל סובב לנצח, כמו כדור שלג במורד ההר, או בלון בחגיגה.    כמו סחרחרה, נעה בטבעות סביב הירח, כמו שעון שידיו מוחות את הדקות מעל פניו, והעולם הוא כמו תפוח, מסתחרר דומם בחלל, כמו המעגלים שאת מוצאת, בתחנות הרוח של רוחך. "     המילים נזכרות לי מעצמן. שנים ארוכות כל כך רשמתי אותן בשולי מחברות, כי הייתי פעם רגשן, והיום אני לא יודע איפה הרגשן שהייתי.  "כמו מנהרה שמתקדמים בה  למנהרה אחרת,  במורד חלל, למערה שהשמש מעולם לא זרחה בה.  כמו דלת שממשיכה לנוע, בחלום שכוח למחצה... כמו המעגלים שאתה מוצא, בתחנות הרוח של רוחך.   מפתחות משקשקים בכיס, מילים שמזמזמות בראש... למה הקיץ חלף כל כך מהר? זה היה משהו שאמרתי?  אוהבים הולכים על החוף," נו באמת, "ומשאירים את טביעות רגליהם על החול, האם הצליל של תופים רחוקים היה בעצם כף ידך? "  איזו שאלה מוזרה "תמונות תלויות במסדרון, וכמה שורות משיר, פנים חצי נשכחות, ושמות, אבל למי הם שייכים?  כשידעת שזה נגמר, שמת לב פתאום, [עכשיו לאט יותר] שעלי השלכת נעשו דומים, לצבע שיע-רה."    וזה השיא של השיר, במקום שהוא נעשה איטי יותר, במקום הזה עם הפואנטה הקטנה שלו, שתופשת רק לגבי בחורות בהירות שיער, או שמא לא, הרי עלים נעשים כהים עם הזמן, לאחר שנחתו על האדמה, ואמת זו היא בעצם אוניברסלית יותר, ותופשת גם לגבי עליזה העצובה שלנו, שגרה כאן בכיף עם אלדד שלה, ושומעת את אותו שיר מהתחלה, אבל בביצוע אחר.  הכל נעלם, וכששמים לזה לב כבר מאוחר מדי, העלים שינו את צבעם. 

דויד ועליזה הלכו לחדר השני. דויד רוצה לשים לה על המחשב את הסאונד-פדיה. מה זה אומר לשים לה על המחשב, כנראה בסך הכל להוסיף למועדפים. ככה זה אצל מבוגרים, הם לא מבינים במחשבים. חוץ מאלה שכן, כמו אבא שלי.   
"אם הייתי כותב על דמות כזאת, כמו של עליזה , היו ישר אומרים לי שזאת דמות לא אמינה, נכון? " אני שואל את ענבר, והיא מהנהנת בהתלהבות, "תמיד זה ככה עם המציאות". 
כשעליזה חוזרת היא רוצה לשים את הפסקול של "הנערים שרים" ולהשמיע לנו. היא מסתבכת עם זה, ואני קם לבחון את העניין.
"לא, זה לא יעבוד כאן במערכת סטראו, זה די וי די, "
אני אומר לה, והיא לוקחת עוד קלטת די וי די זהה, של הנערים שרים, "אז אולי זה הפסקול? " היא שואלת ותוך כדי מתחילה לקרוע את עטיפת הניילון.  "לא! אל תקרעי! אני אומר לה "את קנית שלושה די וי די זהים, הם לא יעבדו במערכת סטריאו."  אבל היא "אולי בכל זאת" , ורוצה לקרוע את העטיפה ואני מתחנן
"לא, אל תפתחי את זה... תחזירי לחנות ותחליפי בסרטים אחרים."   
 "אבל הם אמרו לי... יש שם כמה חברה צעירים נחמדים, אתם אולי מכירים אותם? יוסי ודן – אותם אני שואלת כל מה שקשור למוזיקה... הכל הם יודעים להגיד לי... והם אמרו לי שזה פסקול." 
בסוף היא לא פותחת, אבל אני רואה שהיא לא תלך לחנות להחליף את זה. "אני מקסימום אתן את זה מתנה למישהו."

כשאנחנו יוצאים , אחרי קרוב לשש שעות שחלפו ביעף, היא אומרת "אוי, בסוף לא קטפתם את הרימונים... אתם רוצים אולי? "  ומלווה אותנו עד לאוטו, תוך שהיא מדברת איתנו על השיר sympathy  שהוא "השיר הכי מפורסם בעולם, מה אתם לא מכירים? זה של להקת בלו-בירד, ציפור כחולה. יש שם את השורה חצי עולם רעב, חצי עולם אוכל את החצי השני."  
ואז אני קולט פתאום למה היא מתכוונת, ומתחיל לשיר, now half the world, hates the other half   ומבטיח לה שאשלח לה לינקים להכל. והיא אומרת "הייתם נהדרים", ו- "תבואו שוב."   

למחרת היא כותבת לי שהתמונות (המטושטשות לטעמי) ששלחתי לה במייל, היו "נפלאות , נהדרות ורגישות, שירה  ממש. יש צילומים", היא כותבת, "שנתנו לי להרגיש באיזו ממלכה פלאית אנחנו – אני ואלדד – גרים, וכמה פשוט לגור בתוך ממלכה: שולחן עשוי אבן פראית, כסאות לבנים מפלסטיק, אבנים קטנות מפוזרות על השביל, מדרגות שמובילות לבוסתן מלא פרי".