שינויים מופלגים בחיי

 אני רואה שכתבתי כאן פעם אחרונה לפני שנה ושלושה חודשים (ושלושה ימים). 
בינתיים חלו שינויים מופלגים בחיי. באמת, בלי להגזים. 
בעיקר זה שנולד לי , לפני חודשיים ושבוע, ילד. 
זה קרה לי בגיל באמת מופלג, 55.  בילדותי היו בקיבוץ 'הותיקים', מייסדי הקיבוץ.  הם גרו בשכונת 'הותיקן' החדשה, שבה הבתים היו מרווחים יותר, באופן יחסי כמובן.  ובכן, הותיקים האלו,  שהיו האנשים הכי מבוגרים שהכרתי, פחות או יותר (הסבים שלי מצד אבא , וגם סבתא שלי מצד אמא, נפטרו כשהייתי ילד, ולא גרו בקיבוץ, אז ההכרות שלי איתם היתה מוגבלת) - היו לפי החישובים שלי בגילי היום, בילדות שלי.   
עברתי עם הפרטנרית (שהפכה לאמא) תהליך פונדקאות בחו"ל ותרומת ביצית שנמשך בערך שנה וחצי. 
השנה וחצי הזאת היתה טובה מאד מבחינתי האישית (בניכוי החטופים וההרוגים והמלחמה וכו' וגומר עלינו).
ואז, בלידה בקייב, לפני 9 שבועות , התחילה תקופה רעה, ממש. 
כל עוד היינו בקייב (והיינו שם חודש וחצי, כולל 10 ימים לפני הלידה שהתעכבה),  הייתי חייב לתפקד, או לפחות לנסות.  אז זה היה סיוט, אבל שונה מזה שהיה לי פה בארץ.   
פה בארץ , עד לפני יומיים בערך , הייתי מתעורר להתקף חרדה.  רגשות אשמה הציפו אותי, והייתי עייף ומבולבל.  המצב הזה של מה שאני קורא 'גל מועקה' , הוא גופני בעיקרו, מבחינת החוויה שלי או התפיסה שלי את החוויה: מרכז הגל בלסת, בעיקר התחתונה, שכואבת, אולי בגלל שהיא עובדת קשה לחסום את הדמעות שחונקות את הגרון,  ולא מאפשרות לאויר להכנס כמו שצריך.  מה שגורם לעייפות.  יש כאב ולחץ בבטן, בעיקר התחתונה, ולפעמים גם למעלה יותר עד לאזור מפתח הלב.
עד לא מכבר הייתי מלא בטענות לפרטנרית שלי להורות. רוב המחשבות שלי היו כנגדה, וראיתי בה את הגורם העיקרי לסבל שלי. עכשיו זה השתנה.  התודיתי לפניה לפני כמה ימים, ביום ראשון בערב, על המצב הנפשי שלי.  שזה כשלעצמו אבסורד, שהחזקתי מעמד, בטרם סיפרתי, חודשיים ארוכים מאד שברובם היינו יחד בלי סוף, בקייב ובמסע לקייב למשל היינו רק ביחד, גם אם לא ישנו באותו חדר.  שאני, שהטבע שלי הוא להתוודות, אם לא בעל פה אז בכתב, שמרתי בפנים כזה מצב נפשי קיצוני.  זה היה בעיקר כי גם היא עשתה את זה, חוץ מרגעים בהם התפרקה לחלוטין, כמו ביום הנסיעה האינסופית חזרה לישראל מקייב דרך קישינייב.  היא מלכת השתיקות וההסתרות, ולכן זה כל כך מוזר שהיא הפרטנרית שלי.  בטבעי שלי אני נמשך ומסוגל להיות מחובר רק לאנשים מוחצנים, ורצוי תלותיים.  למשל מערכת היחסים הרצינית ביותר שהיתה לי (by far לצערי), בשנות העשרים שלי, היתה עם בחורה כזו.  וגם החבר הכי טוב שהיה לי בשנות העשרים והשלושים (שניהם אגב חצי עירקים חצי פולנים, שילוב קטלני).    לאחר שהתודיתי בפני הפרטנרית, היא הגיבה באופן מאד מרגיע ואוהד.  ולמחרת, ביום שני בערב., להיתה לנו שיחה פנים אל פנים, שגם בה היא מאד עודדה אותי, והבהירה לי שמבחינתה אין צורך שאגיע יותר מפעם פעמיים בשבוע אליה (שם נמצא התינוק שלנו). 
ביקשתי ממנה (אולי נקרא לה פ' , קיצור של פרטנרית) שיהיו יותר מצבים שבהם תבקש אותי להשאר לבד עם התינוק, או רק להגיע אליה. אבל היא לא עשתה זאת, ולכן היומיים שלושה האחרונים אמנם היו יותר טובים, אבל לא סוגים בשושנים כלל, מבחינתי.  כל הזמן התהום הרעה של החרדה והמועקה נמצאת שם עבורי, מעבר לעיקול הלסת, במורד הגרון.  גם אם היא לא מכה בכל הכח. 
הילד עצמו הוא שלי, כך הוכח מדעית בתל השומר.  כשהיינו בקייב הבאנו את הילד לשגרירות ישראל, ולקחו ממנו דגימת רוק.  אחר כך שלחו את דגימת הרוק לישראל. זה לקח שמונה ימים, כיוון שאין טיסות ישירות לאוקראינה בכלל, בגלל המלחמה (במקרה יצא לי, כשהייתי שם,  לראות ביוטיוב את ביקור זלנסקי בבית הלבן, זה היה מחריד, כל כך הזדהיתי איתו,  יושב לחוץ בקצה הכסא,  בעוד ג'י די ואנס המרושע נוזף בו בקול נוטף ארס, וטראמפ האלים תוקף אותו  ומהלל את פוטין רודף השלום., כשאנחנו שם מדי לילה באזעקות שאין ממש לאן ללכת, והולכים עם התינוק לחדר יותר פנימי בדירה . אבל זה, ענין האזעקות, נבלע בתוך צרות גדולות יותר). ואז השוו את דגימת הרוק לדגימת הדם שנתתי בתל השומר,  וכנראה שסובבו את החומר הגנטי באיזו צנטריפוגה , וזה לקח עוד שבוע. כשאנחנו משתגעים שם בדירה, ומחכים לאישור האבהות שלי על ידי השופטת, מה שיוציא אותנו לחופשי (כביכול, שהרי מהאפילה של גולת קייב נפלתי להתקפי חרדה שמזכירים את פוגרום קישינייב).  בסוף השופטת אישרה, משרד הפנים עדכן שאני האבא, והלכתי להוציא דרכון לתינוק בשגרירות (זו גם היתה פרשה מוזרה. בהתחלה מישהי אוקראינית נתנה לי טופס בלי להסביר הרבה, והיו שם כל מיני פרטים שהייתי צריך למלא ולא ידעתי, בנוגע לפ' הפרטנרית.  השומרים בכניסה לשגרירות לא נתנו לי להכניס את הפלאפון, אז ירדתי למטה כדי לקחת אותו ולמלא שם, ואז הגיעה מישהי ואמרה שלא צריך למלא את הפרטים של פ', ועליתי חזרה למעלה.  חיכיתי וחיכיתי, המשפחה היחידה שהיתה באולם הקבלה, הלכה לה. התבוננתי באחד משני הילדים נערים, שהיה אולי בן 15-16 , גבוה באופן יוצא דופן,  קרוב לשני מטר אני חושב, וכפוף במקצת .  ההורים שלו היו בגובה רגיל לגמרי.  הם הלכו ונשארתי לבדי באולם רחב הידיים. בלי פלאפון, בלי חומרי קריאה. הלכתי למכונת המשקאות החמים, חשבתי שהיא תארח לי לחברה, אבל היא קיבלה רק מטבעות שלא יכולתי לבזבז, שכן הוזהרנו שוב ושוב לבוא עם הסכום המדויק לתשלום.  ואז לפתע אחת משתי העובדות האוקראיניות של השגרירות קראה לי, וכשצעדתי לקראתה רמזה לי ללכת לדלפק שמאלה יותר,  ושם חיכתה לי השגרירה בכבודה בעצמה, כולה חיוכים, ונתנה לי מקופלת ששלפה מתיקה.  היא הסבירה לי שעלי למלא את הטופס מחדש שכן רשמתי את שם המשפחה של הפרטנרית שכלל לא צריכה להיות מוזכרת. היא עצמה הוציאה לי את הדרכון של הילד, עם תמונה מצחיקה שלו שלא אני צילמתי, דרכון שהיה כרטיס החזרה שלנו לארץ. היא באה במיוחד בשביל זה לשגרירות, כנראה עקב בקשתה הנואשת של פ' מאנשי סוכנות הפונדקאות הישראלית, שמיודדים איתה).

ענין אחר הוא התפתחויות גדולות מבחינתי שהיו עם הכתיבה,  אבל כבר אין זמן, 3:38 ועוד לא התרחצתי (אחרי שרצתי עד חצות ושמונה דקות.  ואתמול הלכתי לישון בלי להתרחץ אחרי הריצה, אני לא יכול להמשיך להתנזר מהרחצה גם הלילה).  וגם, ענין הכתיבה הוא שברירי הרבה יותר מהתינוק, מי יודע אם בכלל יחזיק מעמד, כבר עכשיו בחודשיים שלושה האלו שעברו מאז הנסיעה לקייב,  כמעט כל מה שנבנה בענין הכתיב, (אחרי שהתקבלתי לחממת הכתיבה) נהרס. 

שלג בקייב. כמו ב"מוות והפינגווין"  מחכים לשמש שתפציע 

הוידאו לא פעיל, אז אשים תמונה: בדרך מקייב לקישינייב (השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט):