על תרומתם של טילים לאחוות שכנים בכל פעם שחמאס או מישהו משגר טילים על תל אביב, אני יוצא החוצה מהבית, פוגש את השכנים, ונהנה. כמו שאמרו רוג'ר רוטרס והצל:  "ביחד אנחנו כחומה עומדים,  מפוצלים אנחנו כאגוזי קוקוס נופלים".  כך היה ב- 2014 כשגרתי בפלורנטין.  ובעצם, אם נלך אחורה לילדות הרחוקה בקיבוץ, יש לי זכרונות מתוקים למדי מהלילות בהן ירדנו למקלט הסמוך לבית הילדים.  ממילא לא הייתי נרדם, ובלילות של ירידה למקלט כל בני הקבוצה וגם ההורה התורן היו מצטרפים אלי לחגיגה לילית.  זכור לי במיוחד אותו לילה שכדורי , אביו העגלגל של דודו,  הלך איתנו למקלט כשהוא לבוש פיג'מת פסים, אולי כדי לשעשע אותנו, וכל הלילה סיפר לנו מעלילות  ג'וחא שהיו מספרים לו בילדותו במצרים. בדירה הנוכחית אני גר 4 שנים, ולא הכרתי אף שכן או שכנה, פרט לשתיים מועד הבית.  ניסיתי לשאוב מהן סיפורים על שאר השכנים , אבל אחת, ציפורה,  די דיסקרטית, והשניה, סולטנה,  לא כל כך מדברת איתי, כי היא נגד כל אלו "הצעירים" שבאו מבחוץ  לשכונה ושוכרים.  והשכנים? שקטים שקטים.   אבל עכשיו, כשיש אזעקות, אנחנו נפגשים בחדר המדר