על תרומתם של טילים לאחוות שכנים

 על תרומתם של טילים לאחוות שכנים

בכל פעם שחמאס או מישהו משגר טילים על תל אביב, אני יוצא החוצה מהבית, פוגש את השכנים, ונהנה.
כמו שאמרו רוג'ר רוטרס והצל:  "ביחד אנחנו כחומה עומדים,  מפוצלים אנחנו כאגוזי קוקוס נופלים". 

כך היה ב- 2014 כשגרתי בפלורנטין.  ובעצם, אם נלך אחורה לילדות הרחוקה בקיבוץ, יש לי זכרונות מתוקים למדי מהלילות בהן ירדנו למקלט הסמוך לבית הילדים.  ממילא לא הייתי נרדם, ובלילות של ירידה למקלט כל בני הקבוצה וגם ההורה התורן היו מצטרפים אלי לחגיגה לילית.  זכור לי במיוחד אותו לילה שכדורי , אביו העגלגל של דודו,  הלך איתנו למקלט כשהוא לבוש פיג'מת פסים, אולי כדי לשעשע אותנו, וכל הלילה סיפר לנו מעלילות  ג'וחא שהיו מספרים לו בילדותו במצרים.

בדירה הנוכחית אני גר 4 שנים, ולא הכרתי אף שכן או שכנה, פרט לשתיים מועד הבית.  ניסיתי לשאוב מהן סיפורים על שאר השכנים , אבל אחת, ציפורה,  די דיסקרטית, והשניה, סולטנה,  לא כל כך מדברת איתי, כי היא נגד כל אלו "הצעירים" שבאו מבחוץ  לשכונה ושוכרים.  והשכנים? שקטים שקטים.  

אבל עכשיו, כשיש אזעקות, אנחנו נפגשים בחדר המדרגות ולפעמים גם במקלט היפה שהתגלה במפתיע, בליל הטילים הראשון,  בקומת הקרקע .
אחד השכנים , בחור ממושקף שמעולם לא ראיתי קודם, כבר זיהה את מנהגי לאחר : "אתה כרגיל מגיע כשכל המסיבה כבר נגמרה".    כמובן שהוא צודק, אבל לא יכולתי להסביר לו שבעוד האזעקה פועלת אני עסוק בלחשוב מה ללבוש, איך אראה בעיני השכנים, וגם בלהרגיע את החתול, שהאזעקות והבומים מלחיצים אותו, ולאמר לו תוך כדי ליטוף - "הכל בסדר, חיה קטנה ומסכנה.  אבל רק תדע לך שזה הכל בגללך. החמאס מנסה להעביר לך מסר. כל עוד תמשיך להיות חתול לא טוב,  חית בר ולא חית מחמד,  לחסל בשיטתיות את הספה  ולברוח מחיבוקים - הם ימשיכו להפגיז את תל אביב".

{טילון לכל ילד}

כשנכנסתי לראשונה למקלט, הצלחתי להגיע כמעט בזמן , אחרי אזעקה שלישית.  אחד השכנים, משה מהקומה הראשונה, נמוך קומה ומשופם, שאל אותי בחשד צרוד: "אתה מפה? אף פעם לא ראיתי אותך בבנין"
גם אני לא הכרתי אותו ואף אחד מהאחרים. 
"כן, אני כבר ארבע שנים גר פה." התגוננתי  "בקומה שלישית".  
"אתה מכיר אותו?" פנה משה לבחור צעיר בהיר שיער, שהניד בראשו ואמר "מעולם לא ראיתי אותו" (הבחור הזה, גיליתי בהמשך, גר כנראה עם אמא שלו, שנשארת בדרך כלל בבית באזעקות, בדירה שתמיד עוררה בי טינה בגלל שלט מרתיע שתלוי על דלתה: "המקום מצולם במצלמות גלויות ונסתרות").
"ואתה?"  פנה משה לבחור אחר במקלט הנחמד, זה השכן הממושקף  "לא, לא ראיתי אותו עד עכשיו", משך בכתפיו.
כך יצא שנחשדתי בהסתננות למקלט הבנין, ואולי עלו גם חשדות אחרים, שמא אני שב"ח,  שמא מדווח לחמאס על מיקום הבנין?  (האוירה שנוצרה בערב הראשון התאימה לפרקים לחשדות כאלו. אחת השכנות, אישתו של משה, טענה שיש עכשיו מתקפה גדולה באילת ("הם עוד לא מספרים לנו, בתקשורת").  מעט אחר כך זוג עם תינוקות בעגלות עבר בחופזה בשביל, והאישה אמרה לנו, מנופפת בילדה: "שאלהים ישלם להם פי אלף על מה שהם עושים לילדים שלי!  אמן!"  "אמן!" הצטרפה אליה אישתו של משה).

{במקרה פגשתי ב"עיר הלבנה" של קרוון שני כלבים מתוקים שנהנו נורא לטפס על הפירמידה כדי לגלוש ממנה מטה}

למרות ההתחלה הצולעת והחשדנית מצידו, התחברתי למשה מהר מאד, והוא סיפר לי, בקולו הצרוד, הנמוך והלחשני מעט, את כל סיפור חייו המרתק והטראגי, אבל גם מעורר התקווה.  יום אחד, לפני כשלושים שנה, כשעשה מנגל בחצר ביתו,  בקבוק הספירט שהחזיק בידו התלקח, והוא הפך נכה וגם אילם.  דווקא אז, כשהיה בשיקום שנה שלמה בבית לוינשטיין, - דווקא אז אישתו נעלמה לו,  יחד עם שתי הבנות שלו, שהיו בנות 11. הוא היה לבדו, בכיסא גלגלים, ללא מיתרי קול, נושם ונושף ממכשיר ששמו לו בגרון, במקום מהאף או מהפה, זקוק לעזרה בקילוח, בלבישת בגדים, בכל דבר כמעט.  ומי יודע מה היה קורה אם לא היה נכנס במקרה למסעדה, פה לא רחוק מכאן, בתיקווה (הצביע משה דרומה), בדיוק כשהיתה שם במסעדה מישהי שהיתה תחת פיקודו בצבא, והיא זיהתה אותו , ורצתה משום מה לעזור לו, למרות שהוא התבייש, אחרי שהיה מפקד ובוס שלה, ועכשיו הוא ככה, כלום. אבל לא היתה לו ברירה, והיא, משום מה,  החלה לטפל בו באהבה, לקלח ולהלביש ולעזור, והוא השתקם לאט לאט, קם מהכסא גלגלים,  וגם פגש,  במקרה, בבית חולים פרופסור מומחה גדול מארצות הברית שבדיוק ביקר שם. האמריקאי שאל אותו אם הוא מוכן שהוא יבדוק וינתח אותו כאן , ככה על המקום.  משה חתם מייד, בלי לחשוב יותר מדי,  על המסמך שהוגש לו. משה נלקח לחדר סמוך, שם בדק הרופא הנודע את מיתרי קולו, לאחר שהורדם.  למחרת ניתח אותו הפרופסור  האמריקאי, קיבע את אחד ממיתרי הקול שלו ותיקן את השני, ולסיום גם שם לו שם בגרון שני ברגים.   כשמשה התעורר אחרי הניתוח הרופא ביקש ממנו לספור עד עשר, ומשה  שמע את קולו שלו, לראשונה אחרי שש שנים.  הוא לא בכה - הדמעות הגיעו אחרי חצי שעה שלחדר נכנס הבן שלו המשותף עם אישתו השניה (השכנה שלי), שהיה  אז בן חמש, והוא דיבר איתו פעם ראשונה בקולו.  היום הוא בן 28 וחי בארצות הברית, ובזכותו הם הגיעו לדירה הזאת , כי הוא היה יושב בגינה עם חברים,  בני נוער, ושמע שהתפנתה דירה בבנין. זה היה לפני עשר שנים, ומאז הם שוכרים כאן -  וכמה שכירות אתה משלם, איתי?  אה, אנחנו הרבה פחות.   ותדע לך, איתי, שזה הכל מלמעלה, שאם לא הייתי נכנס למסעדה ההיא בדיוק כשהיתה שם היא, אישתי האהובה - לא הייתי מגיע אליה והייתי נשאר עם האישה ההיא שנטשה אותי ואחר כך הסיתה נגדי את הילדות ואת כל העולם , מנצלת את זה שאני לא יכול לדבר, ולא הייתי מבין מי באמת בצד שלי, מי חבר אמיתי.
אני מסכים איתו על הפטאליות של העולם, וגם מחבב את אישתו, הצרודה כמוהו, אך גבוהה יותר.  מחבב למרות נוהגה , אליו נחשפתי שלשום כשירדתי לראשונה למקלט, לרדוף במגב ארוך את היונה שמתעקשת לנחות על חלונה למרות הרשת ששמה (גם אני סובל ממה שהיונים משאירות על מעקה המרפסת והמזגן. היונים זה עם קשה עורף, וכבר נכתבו ספרים בנושא). מחבב למרות נוהגה האחר לקלל לעיתים את הערבים - להם היא קוראת בעיקר "הם" ולא בשמם המפורש - ולאחל להם דברים לא טובים, תוך שהיא נצמדת לשידורי החדשות בטלפון הנייד, ומביעה תמיכה בצד היהודי בקרבות הרחוב, גם כשהוא לא בוחל באמצעים.

שאלתי את משה על הבנות שלו, מאישתו הראשונה. הוא אמר שהן היום בנות ארבעים, והוא כבר לא מרגיש קרוב אליהן, אחרי כל השנים שהתנתקו ממנו. אמנם אישתו החדשה ביקשה שיעשה סולחה איתן, והוא עשה, אבל זה לא זה. כאשר הוא הגיע ללוויה של אישתו הראשונה, שמתה מדום לב בגיל 62, התברר שהיא ניצלה את זה שלא יכל לדבר שש שנים, והסיתה לגמרי לא רק את הבנות שלו, אלא גם את כל משפחתה ומכריה, וכולם בטוחים שהוא מנוול גמור. הבנות היום מבינות שהסיפור היה קצת שונה, אבל הוא מתקשה להיפתח אליהן ואל הנכדות שיש לו מהן.   הסיבה שאין לו כסף לקנות בית, הסביר, קשורה אף היא לסיפור הזה.  הוא קנה בית לו ולאישתו הראשונה, וכאשר הם נפרדו, לא רצה לזרוק את הבנות שלו לרחוב, והסכים להשאיר את הדירה לאישתו, בתנאי שיקבל חצי מהכסף כשהדירה תימכר.  אבל יום אחד נודע לו שאישתו זייפה את חתימתו, מכרה את הדירה, והפקידה את הכסף בחשבון בנק של אחיה בשוויץ.  כשהיא שבה לארץ הוא תבע אותה, אבל רק על מחצית מהכסף ולא על זיוף, כי חשש לפגוע בילדות שלו. השופט קיבל את טענת האישה שלא נשאר לה כסף מהמכירה, ורשם לה תשלום של מאה שקל לחודש, בעוד הוא נשאר עם המשכנתא לשלם.    אבל זה מה שרצה הגורל, שלא יהיה לי בית אבל תהיה לי קורת גג ואישה שאני אוהב וילד. 

שכנה אחרת שמעולם לא ראיתי, חמודה למראה, מהקומה למטה,  דוגלת בהישארות בחדר המדרגות.  היא לא אוהבת כשממשיכים לרדת במדרגות לכיוון המקלט, אולי כי כך משאירים אותה לבד.  פעם אחת טענה בפני שהמקלט לא פתוח, למרות שאחר כך עלו משם אנשים. פעם אחרת אמרה לי "אל תרד בצורה כזאת, זה מלחיץ, בייחוד כשכולנו כאן במצב מתוח כזה" .
אז עצרתי שם , במדרגות, כשאני מעיר שאני דווקא במצב רוח טוב, וראיתי פתאום חתול אפור ענקי ושמן, לפחות עשר קילו, בידיים של בחור ארוך שיער, שמסתבר שגם הוא בין דיירי הבנין. "לקחתם אותו מרוסיה?" שאלה השכנה  "לא, איך שהגענו לארץ לקחנו אותו" אמר הבחור .  ואז עלתה במדרגות החברה שלו עם כלבה קטנה - קצת יותר קטנה מהחתול - בזרועותיה.  הם גרים כנראה איפושהו בקומה מעלי, האחרונה, שתמיד היתה הקומה הקשה והחשודה בעיני, אולי בגלל קירקושי הגג הסוערים שנשמעים ברגע שיש קצת רוח.
מן הראוי לספר בקצרה גם על המפגש עם השכנה מהדלת הצמודה לשלי, שגרה כאן - כך אמרה לי שלשום -  34 שנים, ומעולם לא החלפנו מילה,  לפני ההפצצות של החמאס.  אמא שלה, כך סיפרה לי הבת, גרה לא רחוק מכאן ומאכילה את שתי החתולות הקבועות של הבנין, אחת לבנה מנומרת קטנה ומעצבנת מאין כמוה, עם קול נוראי, והשניה אפורה מנומרת,  ביישנית וחששנית.   שתי החתולות הן אויבותיה של סולטנה מועד הבית, שהתריאה בפני כמה פעמים שאין להאכיל אותן, ודאי לא בחדר המדרגות.

{החתול הלבן. איבד את ביתו בהפצצה?}

גם לא אוכל לספר בהרחבה איך פגשתי פתאום את אמא של אותה שכנה,  למחרת, כשירדתי לאסוף את החתול הלבן, הידידותי והביתי, שהופיע בבנין בהפצצה הראשונה, ומייד התחכך בי והתיישב עלי, ואחר כך רצה נורא להכנס לבית שלי. פירסמתי מודעה עליו בפייסבוק , כי היה ברור לי ולכל מי שראה אותו שהוא  חתול בית אבוד.  מישהי יצרה איתי קשר בפייסבוק והתנדבה לקחת אותו לביתה, עד שיבואו לקחת אותו מהבית ממנו ברח באזעקות (בינתיים התברר שסיפורו מעט שונה, אבל זה לפעם אחרת, אי אפשר לספר הרי הכל).  חיכיתי ליד החתול הלבן לבחורה מהפייסבוק שתבוא ותיקח אותו לביתה, ואז אמא של השכנה - שאף אותה, כמו את בתה, מעולם לא ראיתי קודם  -  באה בדיוק להאכיל את שתי החתולות (ואת החתול הלבן התעקש להתערבב בניהם ולחטוף לעצמו משהו למרות שהאכלתי אותו היטב רגע לפני). 
אמא של השכנה סיפרה לי שמי שהאכילה את שתי החתולות לפניה היתה השכנה לבנת השיער, שהיתה גרה אף היא מהקומה שלי, קומה שלוש, עד שמתה יום אחד, לפני שנתיים.  אותה קשישה נמוכת קומה ושתקנית היתה מופיעה לפתע מולי, בחדר המדרגות בשעות הלילה מאוחרות - בהן אני פעיל בדרך כלל, בעוד שאר העולם ישנים  - לבנת שיער, דוממת וכמעט קפואה, כמו דמות מסרט אימה של רומן פולנסקי, מעוררת בי טינה בלתי נשלטת ובלתי הגיונית. עד שלילה אחד גיליתי במקרה שהיא יוצאת כדי לחטט בפחים. עם זאת, מתברר עכשיו שלמרות עוניה היתה הקשישה מאכילה את שתי החתולות ואף היתה מכניסה אותן לביתה. 

עוד סיפרה האם מאכילת החתולות שהשכנה לבנת השיער ירשה בתורה את שתי החתולות - שהן כבר בנות 15 לטענתה -  מבעלה .   אותו בעל שידעתי, מהסיפורים של ציפורה מועד הבית, שהיה אינסטלטור עצלן ומכור להימורים, שבגד בה , לא עלינו, עם נשים אחרות, וגם איבד את כל כספם. בסופו של דבר בשל חובות ההימורים שלו, הם איבדו גם את דירתם בקומה השלישית.  הוצאה לפועל מכרה אותו בזיל הזול לאינסטלטור אחר, מרושע למדי (אל תשאלו איך אני יודע שהוא מרושע.  בין השאר, נאלצתי להעזר פעם בשירותיו, והוא גנב אותי בלי בושה, 500 שקל על עבודה של שתי דקות, משהו קליל שקשור לשירותים ולטעות שעשיתי).
האינסטלור המרושש נפטר , מותיר לאלמנתו ובנותיו את החובות שצבר. והאינסטלטור המרושע חיכה עד שתמות אלמנת האינסטלטור המרושש, כי זה היה התנאי בו נמכרה לו הדירה על ידי הוצאה לפועל, שהדירה תנתן לו רק אחרי שתמות האלמנה.  האלמנה מתה לפני שנתיים, ועל מותה שמעתי גירסה מסעירה יחסית מציפורה מועד הבית, לפיה הבת הטובה של האלמנה, שבאה מדי לבקרה , בניגוד לביתה הרעה, מצאה את גופתה רק לאחר כמה ימים. אלא שעכשיו סיפרה לי אמה של השכנה גירסה קצת פחות מסעירה, לאכזבתי, לפי הקשישה לא ענתה לה בבוקר כשקראה בשמה, והתברר שמתה משבץ בדרך מהמקלחת לחדר השינה.  מייד אחרי מותה לקח האינטלטור המרושע את הבית,  שיפץ אותו שבועיים ברעש רב ויוצא דופן, והשכיר אותו לזוג צעיר וחמוץ פנים שמרבים לריב ביניהם אבל עכשיו בהפגזות מפגינים חזית מאוחדת , אם כי עדיין חמוצת פנים.
לא אוכל לספר על כל המפגשים ועל כל השכנים,  אבל אמשיך לרשום את קורותיהם המסעירות, ובינתיים ברצוני להודות לחמאס ולג'יהד האיסלאמי על שהעשירו את חיי גם בשכונה הזו האהובה, הירוקה  והמנומנמת.