נחיתותן המובנית של המילים אל מול המציאות
3:02 , כלומר מאוחר הרבה יותר מדי. אבל אני רוצה לכתוב כאן סוף סוף. כי אם אכנס ליומן עכשיו, אחרי יום כזה, תצא לי רק רשימת החטאים שעשיתי ביום המבאס הזה, רשימה שכתבתי דומות לה כבר אלפי פעמים. וכאן , בגלל שזה בכל זאת שונה , אולי יצא לי משהו אחר. חשבתי על הכתיבה עכשיו, דברים טובים. שלפעמים אני מתגעגע אליה. שברגעים שאני מצליח פשוט לכתוב את אשר ליבי, את אשר קרה לי, את אשר ראיתי - ברגעים האלו יש משמעות לחיים, ויש איזה ניקיון, שהוא חסר גיל ומלא חסד. כמו כשאני שר ושומע את הקול שלי , והוא לא מלא פגמים כמוני, הוא לא זקן ופספס את החיים למשל, אלא הוא טהור ויפה כאילו לא היה שייך אלי. והקיום שלי נעשה הרבה יותר נסבל. בערב שבת אחרי הריקודים הלכתי סוף סוף לככר החטופים. הייתי בטוח שיהיו שם מלא אנשים וחגיגות, אבל הגעתי מאוחר מדי, כהרגלי, מה עוד ששכחתי את המעיל שלי בריקודים בסוזן דלל, אז אחרי שהחניתי את האוטו קרוב לככר, ואכלתי פיצה בפיצה סרט כי הייתי חייב לאכול משהו כמה שיותר מהר כי הייתי רעב מדי , ואם כבר לאכול אז כמה שיותר מוקדם במחשבה על ה- 16 שעות צום - אחר כך חזרתי חזרה לסוזן דלל . והדלתות הגד
%20Itai%20Nekuda%20Ar%20_%20Facebook%D7%90%D7%9E%D7%90%20%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A0%D7%94%20%D7%A2%D7%95%D7%92%D7%99%D7%95%D7%AA.png)
