00:26 היום אני קצת חולה.  פעם ראשונה מזה כשנה.  בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנה האחרונה, ישנתי הרבה יותר מאי פעם. זו הסיבה העיקרית לכך שהייתי חולה הרבה פחות. איך הצלחתי לישון יותר? זה דבר שתמיד רציתי בו. ולמרות שהייתי מודע לנזקים הגופניים והנפשיים של מיעוט השינה שלי, לא הצלחתי לבצע אותו ולישון יותר שעות.  לא הצלחתי בזה, למרות מאמצי, בגלל תסמונת השינה המאוחרת שלי.  אז איך הצלחתי בסוף?    בעזרת הרבה עבודה קשה, ונס מן השמיים בדמות מגיפה עולמית שמתרחשת פעם במאה שנה.  התהליך החל במרץ 2020, כשחזרתי עם הורי מטיול השורשים בפורוגוואי ב- 6 למרץ, הישר לתוך הקורונה.  במקום העבודה שלי הגיבו למשבר חסר התקדים באופן מפתיע וחסר תקדים.  כיוון שהחברה מוגדרת כספק חיוני, שבלעדיו המשק משותק,  החליטו לשנות סדרי עולם באירגון.  תוך זמן קצר הכריזו על מעבר לעבודה מהבית.  קודם כל לעובדי אגף המחשבים, שהחיוניים שבהם, כמוני, לא הפסיקו את העבודה אפילו יום אחד,  אלא עברו לעבוד מהבית.  בחברה הצליחו ליצור את התשתית הטכנולוגית הנחוצה לעבודה מהבית (...

 1:37 אני כותב כשהצוואר שלי, שגם ככה כפוף קדימה, מוטה כולו לעבר המסך , יחד עם הגב , כמו איזה צב גמלוני קצר רואי.  משקפי הקריאה למחשב נשארו בתיק באוטו, ואין לי כוחות לצאת בקור הזה לקחת אותם. קודם גם ניגנתי בגיטרה ככה , כפוף קדימה לדפים עם האקורדים והמילים.   עכשיו לבשתי את המשקפיים הרגילות , המולטיפוקל, אז הראש שלי מוטה כלפי מעלה , כדי להביט דרך החלק היותר תחתון של הזגוגיות ,  ואני נמצא מאד רחוק מהמסך, להפך ממקודם, אבל גם בתנוחה די אומללה מבחינת בריאות הגב והצוואר וכל שאר הגופנפש.  תכננתי גם לצאת לרוץ אבל זה כבר לילה שלישי שאני מוותר על זה.  לפחות לקחתי שני מלתונין כבר לפני כמעט חצי שעה, אז יש סיכוי שאלך לישון מוקדם. פתאום ראיתי שיבגניה שלחה לי וואטסאפ, ב- 1:20 בערך.  בדרך כלל היא כבר לפחות שעה במיטה בשעה הזאת.  לפעמים אחרי איזה כדור הרגעה שהיא לוקחת.  היא שלחה לי טקסט שכתבה.  מדי פעם היא עושה את זה, בלי הודעה מקדימה או הודעה שמסבירה ובלי קשר לאיזה דיאלוג בינינו, להפך, אנחנו יכולים להיות בחוסר דיאלוג טוטאלי והיא תשלח לי פתאום שיר שכת...

הלילה יצאתי רק ב- 23:55 לרוץ.  לא הייתי מאד מודאג מזה,  כי למדתי כבר להבין שאת נקודות ה - PAI שהשעון החכם נותן לי, אוכל להרוויח גם אחרי חצות עבור היממה הבאה, אם אמשיך לרוץ.  התחלתי לרוץ ב-  23:57:12  (23:57 ו 12 שניות).  סביב גן המשחקים הקרוב לבנין, כי ברחוק יותר, איפה שהמעגל יותר ארוך, היה מישהו. ואז כמה שניות אחרי חצות, שמעתי אזעקות חזקות, של טילים.  הבטתי סביב לראות מה אחרים עושים.  לא ממש ראיתי. תהיתי אם להפסיק לרוץ במעגל סביב מתקני המשחקים, ולרוץ במקום לחדר המקלט שבכניסה לבנין שלנו.  לא ברור איך החדר הזה  קיים ואם הוא באמת חדר ממוגן, כי זה בנין מאד ישן.  אבל ככה אומרים וחלק מהשכנים יורדים אליו באזעקות.  חלק אחר יוצא לחדר המדרגות, שהוא פתוח ,  ולכן לא כל כך בטוח. אני , באזעקות של השנה הזאת, ניצב בפתח הדלת ומלטף את החתול שלא יפחד.   אחרי כמה רגעים של התלבטות אם לוותר על הריצה לטובת הגנה מפני מפגש עם טילים, שמעתי שריקה מוכרת, של כיפת הברזל כנראה,  והתחלתי לרוץ לכיוון החדר הממוגן בבנין שלי.   בדרך...

 1:19 מישהו הגיב כאן!  ואז הבנתי איכשהו שחיברתי את הבלוג לקהילת פרפרים, ושכחתי מזה.   אני אנסה להענות לבקשתו ולא לקרוא לאנשים בקיצורים בני אות אחת, אלא להמציא להם שמות.  בסך הכל לא רק שקרא כאן , שזה נדיר שבנדירים, אלא גם הגיב, שזה כמעט חסר תקדים.  יש לתת לו את הכבוד הראוי.  היום עדיין לא לקחתי מלתונין אז אני מנסה לכתוב בראש צלול, למרות שרוצה בהקדם לקחת ואפילו אולי לראשונה שני כדורים.  אפילו שיום שבת מחר ובדרך כלל אני לא לוקח מלתונין לפני שבת, שאפשר כביכול לישון בה - תלוי מה יקרה עם השכן למעלה. חמש וחצי שנים גרתי כאן ולא הייתי מודע שאין איש שגר מעלי, ולשקט שזה מקנה לי, המאחר לישון,  שנכנס למיטה לפנות בוקר, בארבע או חמש ואף מאוחר יותר.  ואז מגיע הבוקר והרעשים, והמאחר לישון, שזה אני (שמאחר בכל דבר, ויצא שאיחרתי את החיים עצמם) , שומע את הרעשים חודרים לשנתו וקורעים את נפשו העייפה לגזרים.  זה סוג של סיוט שאני חווה כל החיים כמעט.  ואז אחרי חמש וחצי שנים, החל שיפוץ למעלה.  לא היה זה שיפוץ רגיל, אלא הוצאה של אינסוף דברים שהיו בתוך ...

3:07 היום הלכתי להופעות במוֹ'.  המוֹ' הוא אולפן שיש בו גם הופעות ומעין באר.  הוא נמצא בקירבת התחנה המרכזית, בחלק הכי לא נכון של העיר.  המדרגות בכניסה מכות אותך בהלם,  הטינופת שיש שם.  אחד מחדרי המדרגות הכי מלוכלכים בעיר, והרי העיר הזו מאופיינה או לפחות התאפיינה בחדרי מדרגות מזוהמים.  עם זאת מישהו, כנראה אנשי המו' שהם מאד נחמדים, צייר שם ציורי קיר נחמדים.  בכניסה יש גם אופנועים ישנים מגובבים, מול תיבות דואר עתיקות עם שמות די אשכנזיים עליהם. עסקים שהיו שם פעם מזמן או אולי שורדים עד היום איכשהו.  כשאתה יורד בחדר המדרגות המזעזע, ונכנס פנימה בדלת למו', המקום בנחמדותו מאושש אותך.   המו' נסגר עכשיו (אמרו לי שג' , אחד הבעלים של המקום, נוסע לחו"ל, כנראה להודו, ולשניים האחרים אין כח להמשיך בלעדיו).  הוא היה המקום הראשון שהגעתי אליו בקורונה, אחרי כשנה וחצי כשהעזתי לצאת למקומות סגורים הומי אנשים.  ואני זוכר כמה פחדתי שם בפעם הראשונה, מהקורונה.  נעליים למסירה מה שנשאר מהנעלים אחרי יום במשך עשרות שנים הייתי יוצא בלי סוף,  חוזר הבית...

 2:33 מתלבט אם לכתוב דברים קשים, כלומר מחזה לא נעים שנתקלתי בו עכשיו בלילה,  והזכיר לי מחזה קשה אחר שראיתי לפני יותר משלושים שנה.  כי אולי יש דברים שעדיף להדחיק ?   גם לא נעים לזעזע את הקוראים (שאמנם אינם קיימים במציאות, אבל קיימים בראשי).  בעבר אני חושב שכן ניסיתי לזעזע את הקוראים, כי חשבתי שככה סופר צריך להיות.  נזכרתי קודם בישראבלוג,  שהיה מלא בעיקר בנערות ונערים בין גיל 11 ל 18. הם היוו את הרוב המכריע של הבלוגרים, בטח איזה 90%.  אז כשהם היו מגיעים לבלוג של מישהו בן 25 נניח, היו משתאים - 'מה, בגילך יש לך בלוג??  אין לך מה לעשות??'.   כי בלוגים מבחינתם היו ענין שהם, הקטנים עדיין, עוסקים בו, מתוך השיעמום והריק של הנעורים. אבל מי שכבר גדול, יש לו המון עיסוקים חשובים ואין לו זמן לבלוג.  אני חושב שהתפישה הזאת תמיד העליבה אותי, גם אם כלפי חוץ לא הודיתי בכך. כי באיזשהו מקום אימצתי אותה - אם אני מבוגר כבר (ואני עוד התחלתי את הבלוג בגיל 32) אז מה אני עושה כאן ? ואם כך היה בימים ההם, מה נאמר היום, כשאני כבר באמת בא בשנים ? טוב, א...