רשומות

נחיתותן המובנית של המילים אל מול המציאות

תמונה
3:02 , כלומר מאוחר הרבה יותר מדי.  אבל אני רוצה לכתוב כאן סוף סוף.  כי אם אכנס ליומן עכשיו, אחרי יום כזה, תצא לי רק רשימת החטאים שעשיתי ביום המבאס הזה,  רשימה שכתבתי דומות לה כבר אלפי פעמים.   וכאן , בגלל שזה בכל זאת שונה , אולי יצא לי משהו אחר. חשבתי על הכתיבה עכשיו, דברים טובים.  שלפעמים אני מתגעגע אליה. שברגעים שאני מצליח פשוט לכתוב את אשר ליבי, את אשר קרה לי, את אשר ראיתי - ברגעים האלו יש משמעות לחיים, ויש איזה ניקיון, שהוא חסר גיל ומלא חסד. כמו כשאני שר ושומע את הקול שלי , והוא לא מלא פגמים כמוני, הוא לא זקן ופספס את החיים למשל,  אלא הוא טהור ויפה כאילו לא היה שייך אלי.  והקיום שלי נעשה הרבה יותר נסבל. בערב שבת אחרי הריקודים הלכתי סוף סוף לככר החטופים.  הייתי בטוח שיהיו שם מלא אנשים וחגיגות, אבל הגעתי מאוחר מדי, כהרגלי, מה עוד ששכחתי את המעיל שלי בריקודים בסוזן דלל, אז אחרי שהחניתי את האוטו קרוב לככר, ואכלתי פיצה בפיצה סרט כי הייתי חייב לאכול משהו כמה שיותר מהר כי הייתי רעב מדי , ואם כבר לאכול אז כמה שיותר מוקדם במחשבה על ה- 16 שעות צום - אחר כך חזרתי חזרה לסוזן דלל .  והדלתות הגד

לא כל האסונות הולכים בסוף למעדן חלב

 3:15 בלילה.  כבר לקחתי מלתונין וציחצחתי שיניים. גם העברתי קיסם. רפואי. מעץ.  אמנם איזה עץ אי שם נפגע כנראה מהתעשייה הזו שאני צרכן שלה, אבל קיסם מפלסטיק, שהוא האלטרנטיבה, יזהם יותר ולא יעלם גם עוד אלף שנה.  אני נמצא בקיבוץ.  בבית של ההורים שגרים כאן בערך 41 שנה.  'בערך' - גם בגלל שלא בטוח מתי עברנו לכאן מהדירה הקודמת שנמצאת בבנין הרכבת הסמוך ממש מעלינו, ובבית שבו גרנו מתגורר עכשיו, לצערי, א.ס. השנוא עלי מאז ומעולם.  ילד גדול ממני שהיה תמיד מציק לי, מאיזושהי סיבה לא ברורה.    וסיבה נוספת ל'בערך' , שלמעשה הם גרו בבית שגודלו היה פחות מחצי מהבית הזה, ובחצי השני היה הבית של הוריו של א.ב. , ילד מהקבוצה שלי שגם אותו שנאתי, למרות שלי אישית הוא פחות הציק, אבל בכל זאת היה מין סדיסט שפל, שהיה מוציא את נטיתו האפלה בעיקר על ד' המסכן, בן קבוצתי. א.ב. הגיע לקיבוץ ולקבוצה בזמן שאני הייתי עם הורי באיטליה, וכשחזרנו הוא היה חלק מהשינויים הרעים בקבוצה .    באיזשהו שלב, בערך עשרים שנה אחר שעברנו לכאן , ההורים שלו עברו לבית גדול אחר, וההורים שלי קיבלו את הבית הצמוד שלהם, והפכו את שני הבת

ככה יעברו החיים?

תמונה
  [מליל אמש, 1.11, ליל הבחיורות] שוב לבדי בזרם המחשבות. החיים חולפים מולי, כנגדי, בשצף קצף שאי אפשר לעשות כנגדו כלום. היום,למשל, היו בחירות. יום חג לאשליה שנותנת לנו הציבילזציה, ושמשתוקקת לה הנפש רדופת חרדת המוות, שלנו עצמנו ושל הקרובים לנו:  האשליה כאילו יש לנו בחירה כלשהי בחיים.  הלכתי לישון בשש בבוקר, כי לא עובדים בבחירות. ישנתי עד הצהריים והתאכזבתי מעצמי לאורך כל היום. אבא שלח לי הודעה: "אמא הכינה עוגיות", ואז, אחרי שתהיתי על הודעתו, שלח תמונה של העוגיות שעשתה, שכל כולן כתוב "מרץ". הם, ההורים, גם עבדו כל היום בקלפי, כל אחד בקלפי שונה (האם יש שתי קלפיות בקיבוץ? או אולי לא הבנתי נכון וכל אחד במשמרת שונה?). את הכסף הם נותנים למפלגה. רציתי להצביע מרץ כדי לעשות אותם מאושרים, כלומר לא להעציב אותם. אבל ברגע האחרון הצבעתי בכל זאת גנץ. למרות שהוא זרק את פרופ' אלון טל והוציא מהקמפיין כל זכר למדיניות של איכות סביבה. אז למה הצבעתי לו? לא יודע.  לא יכול לסבול את מרץ. תמיד הרי שנאתי אותם אבל הצבעתי להם כמה פעמים כדי לא להעציב את ההורים. מייד אחרי שהצבעתי, חשבתי : איזו טעו

על תרומתם של טילים לאחוות שכנים

תמונה
  על תרומתם של טילים לאחוות שכנים בכל פעם שחמאס או מישהו משגר טילים על תל אביב, אני יוצא החוצה מהבית, פוגש את השכנים, ונהנה. כמו שאמרו רוג'ר רוטרס והצל:  "ביחד אנחנו כחומה עומדים,  מפוצלים אנחנו כאגוזי קוקוס נופלים".  כך היה ב- 2014 כשגרתי בפלורנטין.  ובעצם, אם נלך אחורה לילדות הרחוקה בקיבוץ, יש לי זכרונות מתוקים למדי מהלילות בהן ירדנו למקלט הסמוך לבית הילדים.  ממילא לא הייתי נרדם, ובלילות של ירידה למקלט כל בני הקבוצה וגם ההורה התורן היו מצטרפים אלי לחגיגה לילית.  זכור לי במיוחד אותו לילה שכדורי , אביו העגלגל של דודו,  הלך איתנו למקלט כשהוא לבוש פיג'מת פסים, אולי כדי לשעשע אותנו, וכל הלילה סיפר לנו מעלילות  ג'וחא שהיו מספרים לו בילדותו במצרים. בדירה הנוכחית אני גר 4 שנים, ולא הכרתי אף שכן או שכנה, פרט לשתיים מועד הבית.  ניסיתי לשאוב מהן סיפורים על שאר השכנים , אבל אחת, ציפורה,  די דיסקרטית, והשניה, סולטנה,  לא כל כך מדברת איתי, כי היא נגד כל אלו "הצעירים" שבאו מבחוץ  לשכונה ושוכרים.  והשכנים? שקטים שקטים.   אבל עכשיו, כשיש אזעקות, אנחנו נפגשים בחדר המדר