[מליל אמש, 1.11, ליל הבחיורות] שוב לבדי בזרם המחשבות. החיים חולפים מולי, כנגדי, בשצף קצף שאי אפשר לעשות כנגדו כלום. היום,למשל, היו בחירות. יום חג לאשליה שנותנת לנו הציבילזציה, ושמשתוקקת לה הנפש רדופת חרדת המוות, שלנו עצמנו ושל הקרובים לנו:  האשליה כאילו יש לנו בחירה כלשהי בחיים.  הלכתי לישון בשש בבוקר, כי לא עובדים בבחירות. ישנתי עד הצהריים והתאכזבתי מעצמי לאורך כל היום. אבא שלח לי הודעה: "אמא הכינה עוגיות", ואז, אחרי שתהיתי על הודעתו, שלח תמונה של העוגיות שעשתה, שכל כולן כתוב "מרץ". הם, ההורים, גם עבדו כל היום בקלפי, כל אחד בקלפי שונה (האם יש שתי קלפיות בקיבוץ? או אולי לא הבנתי נכון וכל אחד במשמרת שונה?). את הכסף הם נותנים למפלגה. רציתי להצביע מרץ כדי לעשות אותם מאושרים, כלומר לא להעציב אותם. אבל ברגע האחרון הצבעתי בכל זאת גנץ. למרות שהוא זרק את פרופ' אלון טל והוציא מהקמפיין כל זכר למדיניות של איכות סביבה. אז למה הצבעתי לו? לא יודע.  לא יכול לסבול את מרץ. תמיד הרי שנאתי אותם אבל הצבעתי להם כמה פעמים כדי לא להעציב את ההורים. מייד אחרי שהצבעתי, חשבתי : איזו טעו