כמה הוא סובל , בטוויטר

 1:19

מישהו הגיב כאן!  ואז הבנתי איכשהו שחיברתי את הבלוג לקהילת פרפרים, ושכחתי מזה.  
אני אנסה להענות לבקשתו ולא לקרוא לאנשים בקיצורים בני אות אחת, אלא להמציא להם שמות.  בסך הכל לא רק שקרא כאן , שזה נדיר שבנדירים, אלא גם הגיב, שזה כמעט חסר תקדים.  יש לתת לו את הכבוד הראוי. 
היום עדיין לא לקחתי מלתונין אז אני מנסה לכתוב בראש צלול, למרות שרוצה בהקדם לקחת ואפילו אולי לראשונה שני כדורים.  אפילו שיום שבת מחר ובדרך כלל אני לא לוקח מלתונין לפני שבת, שאפשר כביכול לישון בה - תלוי מה יקרה עם השכן למעלה. חמש וחצי שנים גרתי כאן ולא הייתי מודע שאין איש שגר מעלי, ולשקט שזה מקנה לי, המאחר לישון,  שנכנס למיטה לפנות בוקר, בארבע או חמש ואף מאוחר יותר.  ואז מגיע הבוקר והרעשים, והמאחר לישון, שזה אני (שמאחר בכל דבר, ויצא שאיחרתי את החיים עצמם) , שומע את הרעשים חודרים לשנתו וקורעים את נפשו העייפה לגזרים.  זה סוג של סיוט שאני חווה כל החיים כמעט.  ואז אחרי חמש וחצי שנים, החל שיפוץ למעלה.  לא היה זה שיפוץ רגיל, אלא הוצאה של אינסוף דברים שהיו בתוך הדירה, מה שנקרא פינוי תחולה.  מסתבר שבבית היו בני זוג אגרנים (נדמה לי שהיתה זו האישה שאגרה).  והם לא גרים שם מזה 14 שנה, בערך.  לא היו להם ילדים - דבר שאופייני לרבים מדיירי הבנין, שהם חשוכי ילדים, גרים לבד, ולא מעט מהם גם עריריים, ללא משפחה . ציפורה הקשישה מועד הבית לשעבר, שנפלה לילה אחד ונתקעה בדירתה וקראה לעזרה , נלקחה לבית החולים , ומאז שחזרה יש לה מטפלת הודית,  ולפי מה שנאמר לי אין לה ילדים וגם לא אחים שנמצאים איתה בקשר; 
זהבה, האישה השניה מועד הבית, בת 54 בערך, שהיא מקור האינפורמציה שלי על הבנין. זהבה  היתה נשואה בעבר אך ללא ילדים, ולאחר שהתגרשה חזרה לבית בו גדלה, ועזרה למטפלת לטפל באביה הקשיש, שנפטר בינתיים ;
עוד דיירת ערירית מקומה 2, רינה , ולצידה, מתחתי,  דייר בשם מוטי, אף הוא ערירי,  שמטפל בחתולה של חדר המדרגות, חתולה עם יללה נוראית ממש, ואופי לא משהו, שלא היה מישהו אחר שיטפל בה, לאחר שהזוג שהיו שכנים שלי עזבו למקום אחר. 
באשר לדיירים מעלי, כאמור לפני קרוב לשנה הרעש של הפינוי החל, ולא חדל, וראיתי מהמרפסת שלי כל מיני חפצים רקובים למראה ששולשלו בחבל מהדירה שלהם או , לעיתים יותר תכופות, פשוט נזרקו לדשא למטה. 
הייתי עולה למעלה לדירה , דופק בהיסוס על הדלת, והפועלים הערבים היו פותחים לי.  על הקיר היה ציור צבעוני ענק של מקום שנראה כמו סיני, והנברשות היו בסגנון כזה, ערבי מפואר.  הדירה היתה בגודל של שתי דירות, כלומר היתה גם מעל הדירה הסמוכה אלי. הפועלים הביישנים, שלא ידעו עברית, היו קוראים ל'בעל הבית' שהיה יוצא מאיזה חדר פנימי, בדרך כלל תוך דיבור בפלאפון שלו, ובדיבור בוטח של 'בעל בית' היה אומר בכל פעם שהפינוי יקח עוד יום יומיים - והוא נמשך לפחות חודשיים. 'מה אפשר לעשות, אגרנות זאת מחלה !'  היה אומר.   שאלתי את זהבה מועד הבית על פינוי התחולה של הדירה, והאם צפוי שיפוץ, ואיך זה יכול להיות, הרי הבנין עומד לעבור פינוי בינוי.  היא אמרה לי שאותם דיירים עזבו כבר לפני שנים רבות לגור במקום אחר, ורק עכשיו הצליחו לשכנע אותם להשכיר את הדירה,  אז הם מחלקים את הדירה לשתי דירות, אחת, זו שמעלי, תושכר, וזו שמעל השכנים תמכר. ולמה יש שם דירה כל כך גדולה?  שאלתי.   אה, הם לא היו להם ילדים, אז הם היו מתפרנסים מלהיות משפחה אומנת, לוקחים ילדים בלי משפחות לגדל אצלם.  ואז הם הגדילו את העסק, ולקחו גם את הדירה ליד. 
וכך, מאז שהצליחו לשכנע את אותו זוג שאיני מכיר להיפטר מהחפצים הרבים בהם מילאו את הדירה ולהשכיר ולמכור אותה, חיי הפכו קשים יותר. 
השכן ששוכר מעלי, הוא בחור די צעיר, שקט מאד.  יש בו משהו מיוסר למראה, ונראה לי שקשה לו לתקשר עם אנשים אחרים.  שהוא בלחץ מן העולם, אבל לא לחץ שמתורגם לאלימות כמו אצל הרבה אנשים.    אבל לאחרונה החל כנראה ללכת בכפכפים, בבוקר.  אחרי עוד בוקר מסויט של התעוררויות חוזרות לתוך רעש ונסיונות להרדם בתוך נקישות , השארתי לו הודעה קולית ארוכה בוואטסאפ, שבה התנצלתי כל הזמן, ואמרתי בין השאר
'קודם כל, אם אתה לא השכן מלמעלה , ואתה לא מבין בכלל למה אני משאיר לך הודעות, אז בכלל סליחה!  [מי שרשום לי כ'שכן אורי' לא ענה לי על ההודעה הקודמת שהשארתי לו, ולא זכרתי מה שמו של הבחור מלמעלה, אם אי פעם ידעתי]  בזמן האחרון יש רעש בבוקר, לא בשעות מאד מוקדמות, משמונה וחצי תשע.  אבל לי יש בעיה, אני הולך לישון רק בארבע חמש.  וחשבתי על זה, אחרי שעליתי אליך אתמול.  הגעתי למסקנה שאתה כנראה הולך בכפכפים או משהו כזה שעושה רעש.  אז אם אתה יכול בבקשה לא ללכת בכפכפים , בעיקר בחלק שקרוב לגינה, ששם חדר השינה שלי [התביישתי למסור לו פרט אינטימי שכזה].  ואני ממש מתנצל על ההודעה , שיהיה לך יום טוב'. 

הבית עם ההמון דברים (ובינהם תמונת הרב) בשכונה

אוי, אז רציתי לכתוב על דברים אחרים לגמרי.  לעשות כמה השלמות מהיציאה להופעות אתמול. 
כגון למשל זה שדניאל בא אלי ולחץ את ידי ושאל מה נשמע, ואני שאלתי אותו: 'אתה לא באת אלי קודם כשנכנסתי, נכון? זה היה יואב דור?  אה, אתה לא מכיר את יואב דור? איך זה יכול להיות?  הכרתי אותו לפני הרבה שנים, הוא עוד היה בא לצימר הישן.  אבל בטח לא היית בצימר ?  מה , היית? אבל לא בצימר הישן, זה שהיה מין חדר כזה מטר על מטר. אה, גם שם היית? אבל לא הכרת את יואב דור אף פעם? הוא היה חבר של רינת.  אה, גם את רינת לא הכרת?  איך זה יכול להיות?'   
ואז הוא אמר:
'מאז שדן רוזן תקף אותי, כל התקופה הזאת של רוטשילד והאנשים האלה נראים לי כמו עננה שחורה שאני רוצה לשכוח'
דן רוזן היה בחור עם בעיות, נכנס ויוצא מאישפוזים פסיכיאטרים, חלקם כפויים. (פעם, בתקופה ההיא  של רוטשילד 2011,  קצת אחריה או לפניה, ראיתי אותו יושב בלאבאיט, מקווה ישראל פינת ברזילי, והתחלתי לדבר איתו.  הוא רעד כולו, והסביר לי : 'זו תופעת לוואי של הליתיום').  דן רוזן  הצטרף אלינו, לאוהל של יוני ושאול, שקראו לו גם 'ככר תחריר'.  ישבנו שם ערב ערב, לילה לילה, בקיץ של 2011, בלב הקרנבל, רוטשילד ליד שיינקין.  דן נכנס לאופוריה מכל המצב הזה, נסחף בתקוות גדולות שהכל הולך להשתנות, לטובה.  ואז, כשזה נגמר, הוא חווה התמוטטות, וזה התבטא אצלו בכך שהחל לתקוף אנשים.  ממש פיזית, וגם בקללות.  סתם אנשים מהאוהל שפגש ברחוב במקרה, או אנשים שממש עקב אחריהם והטריד. הזהירו אותי מפניו מכמה כיוונים, אמרו שהוא יכול להיות ממש מסוכן.   ודניאל שפיר היה אחד מהקורבנות שלו.  

מכונית עם פה מעוך

אבל יש בו בדניאל משהו שלוקח קשה כל כך את החיים, וקשה לי להבין אותו עד הסוף, כי הוא עובר די מהר לטיעונים אקדמיים, לא אישיים.   
אמרתי לו: 'אבל למרות העננה השחורה , זה לא כלפי כל מי שהיה ברוטשילד , לא? אותי אתה מחבב, לא?  וגם נניח את שפורציס, לא?'
'אהמממ.. שפורציס הוא מהאנשים האלה שגורמים לך להתווכח איתם בטוויטר'
ואז הוא סיפר לי כמה הוא סובל בטוויטר (הוא קרא לזה כך ולא X , שמוגבל ל- 140 תוים.  'תוים או מילים?' שאלתי בבעתה. 
'תוים!  זה גורם לף להיות.. מרושע.  ואתה נתקל שם באנשים  מחלק אחר של העולם שמכחישים את ה-7 באוקטובר, ולך תתחיל להסביר להם ב- 140 תוים'
ורציתי להגיד לו שיצא משם ויחפש מישהי איפושהו, אולי באתר הכרויות, כי הוא נראה טוב , וגבוה, ומגיע לו. אבל התביישתי. 
השיחה איתו התנהלה בהפסקה בין ההופעות, ואז החלה הופעה נוספת, של קרולינה עם האקורדאון.שידרגתי את מקומי והתיישבתי על הרצפה עם הגב לקיר שהיה עליו חומר רך, כנראה של בידוד (המקום בו היינו, ה'דונה', הוא בעצם גם אולפן הקלטות). ומישהי התיישבה לידי, ופתאום הירך שלה, או איזשהו חלק של הרגל , נגע ברגל שלי.  חשמל עבר לי בכל הגוף. נקודת המגע היתה מקור של חום, ושל אנרגיה שעשתה לי דברים שלא יכולתי להפסיק, אלא אם הייתי מזיז את הרגל, אבל ממש לא רציתי להזיז אותה.  זה הזכיר לי שפעם כתבתי קטע שנקרא 'הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים' , והוא היה על מגע מקרי כזה, בשיעור יוגה 2 אצל שיווננדה יוגה ברחוב לטריס, בסביבות 2005.   אם לחזור ל'דונה', אז כרגיל, לא ידעתי בכלל אם הבחורה מודעת לזה, למרות שכולי הוקפצתי לתוך מצב של תשוקה וחום ונעימות שהוקרנה אלי מתוך אותה נקודת מגע חמה. עם חמדת , לפני עשרים או עשרים וחמש שנה, היו לי דיונים על זה , על בחורות שנגעו בי, אולי במקרה. להבנתי לא ייתכן שזה היה מקרה, אבל בכל זאת שאלתי את חמדת, שלא היתה לו תשובה חד משמעית. הוא אמר שיש בחורות כאלו, שנוגעות, ולא מודעות מה זה עושה.  אחרי המון המון זמן שהייתי בתוך המצב הזה, ונמנעתי מלהפנות את מבטי ימינה, שם ישבה הבחורה, הגיע מישהו וישב לצידה של הבחורה ונדמה לי שהתחבק איתה לרגע. אבל המשכתי להרגיש את המגע שלה. השפלתי בזהירות את המבט אל הרגל שלי, וראיתי שהבחורה כבר לא נוגעת בה!  כלומר, היה לי שם איזושהי תחושת פאנטום של המגע. 
ווואו כבר ממש מאוחר, 2:25. כדי לפתוח דף חדש עם השינה  אני חייב לסיים. 

הטנק של השכונה