כל מופע זיקוקים הוא הזמנה לשחזר את אותו ליל יום העצמאות ב- 2001 ששינה את חיי

הלילה יצאתי רק ב- 23:55 לרוץ.  לא הייתי מאד מודאג מזה,  כי למדתי כבר להבין שאת נקודות ה - PAI שהשעון החכם נותן לי, אוכל להרוויח גם אחרי חצות עבור היממה הבאה, אם אמשיך לרוץ. 
התחלתי לרוץ ב-  23:57:12  (23:57 ו 12 שניות).  סביב גן המשחקים הקרוב לבנין, כי ברחוק יותר, איפה שהמעגל יותר ארוך, היה מישהו. ואז כמה שניות אחרי חצות, שמעתי אזעקות חזקות, של טילים.  הבטתי סביב לראות מה אחרים עושים.  לא ממש ראיתי. תהיתי אם להפסיק לרוץ במעגל סביב מתקני המשחקים, ולרוץ במקום לחדר המקלט שבכניסה לבנין שלנו.  לא ברור איך החדר הזה  קיים ואם הוא באמת חדר ממוגן, כי זה בנין מאד ישן.  אבל ככה אומרים וחלק מהשכנים יורדים אליו באזעקות.  חלק אחר יוצא לחדר המדרגות, שהוא פתוח ,  ולכן לא כל כך בטוח. אני , באזעקות של השנה הזאת, ניצב בפתח הדלת ומלטף את החתול שלא יפחד.   אחרי כמה רגעים של התלבטות אם לוותר על הריצה לטובת הגנה מפני מפגש עם טילים, שמעתי שריקה מוכרת, של כיפת הברזל כנראה,  והתחלתי לרוץ לכיוון החדר הממוגן בבנין שלי.   בדרך לשם נראו בשמיים, ממש קרוב, אבוקות בתנועה וכנגדן נעה אבוקה גדולה יותר, על מנת לפגוש אותן ולפוצץ אותן. 
כבר הכרתי את המראה, מהפעם שבמסגרת התנדבות נסעתי לאשקלון, בחודש הראשון של המלחמה, והבאתי כל מיני דברים (מכמה מקומות) למשפחה אשקלונית.  בטיפשותי החלטתי שאם כבר נסעתי לאשקלון, אשאר לטייל קצת.  בחוף הים.  כבר בדרך לחוף הים, ליד ככר עם פסל של אופניים , במקום שהוצגו עתיקות , היתה אזעקה. זוג רוסי שהיה בשדרה נשאר אדיש לאזעקה, אז גם אני לא הגבתי אליה, גם כי לא נראה שהיה לאן לרוץ. בהמשך ירדתי לחוף הים והתחלתי ללכת לאורכו, לכיוון צפון, כי אמרתי שכך אתרחק מעזה ומהטילים.  חששתי להמשיך ללכת, שלא יגיעו מחבלים מהים או שיחשבו אותי למחבל.  אבל לא מצאתי איפה אפשר לעלות.   חוף הים שם באשקלון היה תחת צוק מתמשך, ללא אפשרות לטפס מעלה חזרה לטיילת.  ואז נשמעה אזעקה רחוקה, והשמיים התמלאו במופע הזה של האבוקות.  לא ידעתי מה לעשות.  פשוט הבטתי במופע בתערובת של חרדה קלה ושל הקסמות , ובו בזמן חשבתי איזה מטומטם אני, ואיך יכתבו עלי ויגידו כמה טיפשי זה היה מצידי, לטייל בחוף הים באשקלון בלילה בזמן המלחמה, ובטוקבקים יכתבו שאנשים לא לומדים , ומשלמים בחייהם .  רק אחר כך כשזה נגמר קראתי שיש להשכב על החול.   
אחרי עוד עשר דקות של הליכה, שמעתי קולות מלמעלה מהטיילת בראש הצוק, ומישהו גם כיוון פנס.  התקרבתי לאנשים שעמדו שם הרחק מעלי, וניסיתי להראות כמה שפחות מחבל וכמה שיותר בלתי מזיק, ולדבר אליהם בעברית.  מישהו שם צעק לי שאי אפשר ללכת עכשיו בים, הים סגור.  צעקתי חזרה כלפי מעלה שאני רוצה לעלות, אבל לא יודע מאיפה.  המישהו מלמעלה אמר לי שממש בהמשך אפשר לעלות. הייתי יחף, אני נזכר עכשיו. הנעליים שלי היו ביד אבל לא רציתי שיתמלאו חול, אז הלכתי לאט  על אדמה קשה וקצת דוקרנית, ועליתי לאט.  כשהגעתי לאנשים אחרי כמה דקות , התברר שאלו שני חיילים צעירים. אמרתי להם סליחה על הבלאגן שעשיתי, ושאלתי אם זה בסדר שאחזור לאוטו , בטיילת.   הם היו נחמדים ואמרו שאין בעיה.  שאלתי אותם אם יש מיגונית או משהו כזה במקרה של אזעקה, והם אמרו שלא, שהם נשכבים על הריצפה במקרה של אזעקה.  מצאתי קולר, שטפתי את החול מכפות הרגליים , כשאני מתבייש בעצמי, בעיקר מחבורת החיילים, לבשתי את הנעליים וצעדתי לכיוון האוטו.
ועכשיו ערב השנה החדשה בשמיים מעלי ומעל גגות הבנינים התחולל אותו מראה.  אחר כך , כשכבר הייתי בחדר המוגן , לבדי , אף אחד מהשכנים לא ירד, נזכרתי שכשהייתי מוקדם יותר באותו לילה במרכז העיר, אחרי המקהלה, ליד שוק הכרמל, התלבטתי אם ללכת לרוץ בים , ואז גם אראה את הזיקוקים של השנה החדשה.  אז הנה, ראיתי משהו דומה למופע הזיקוקים שהחמצתי  (וכל מופע זיקוקים הוא הזמנה לשחזר את אותו לילה ששינה את חיי, בערב יום העצמאות של 2001, שלושת רבעי כדור האקסטזי ומסך האושר  שנפתח יחד עם הזיקוקים, כשירד וילון החרדות, בככר רבין בהופעה של צביקה פיק). 


אחר כך דיברתי עם מפל בערך שעה בטלפון. הוא חיפש אותי קודם.  דיברתי איתו על אריק רוהמר, על ברונו שולץ (כשהוא שאל אותי אם אני אוהב את גרוסמן, ואמרתי שרק את עיין ערך אהבה), הרגת את היהודי שלי אני אהרוג את היהודי שלך. על אריק איינשטיין הפשוט אבל המשובח. על שלמה ארצי ועל השנאה של השמאל לשלמה ארצי (בעקבות זה שאמר שאבא שלו לא אוהב את שלמה ארצי, בניגוד למפל ולאחותו ולשאר האחים והאחיות. אבא שלהם אומר שהמוזיקה שלו היא  'נהרות של קיטש') , אפילו שהוא אמר יש לנו ארץ למה עוד אחת. על מאיר אריאל והרדיפות שהוא עבר. הוא סיפר על איזה במאי מקסיקני (בטעות אמר ספרדי אבל גיגלתי אותו בטלפון) , ריגלס, שהזמינו פעם מזמן לספיר לפסטיבל ועשה סרטים מאד פרובוקטיביים, ובפסטיבל הטריד מינית קצת את הסטודנטיות.  הוא סיפר על madman שהוא רואה במנוי של יס שיש להם מהחותנת שלו.  אמרתי לו שגיא , חברנו המשותף (בעיקר לשעבר, אבל אנחנו תמיד מדברים עליו. כמו שעם גיא הייתי מדבר תמיד על אלדד ב. , שנים אחרי שהפסיק להיות חבר שלנו) אומר שאני זקן ולא מעודכן, כשאני חושב שהקולנוע זה ה-דבר ,  בעוד שבעצם מה שיש בטלויזיה זה ה-דבר היום.  וחשבתי אחר כך, כשסיימתי סוף סוף את השיחה והתחלתי לרוץ, ב- 1:39 , שאני בעצם קצת נהנה כשגיא יורד עלי, כמה שאני דינוזאור ולא מעודכן. כי אני מרגיש חתרני, בעצם.  כמו שמאיר אריאל היה (כל המחשבים האלה / המרדימים האלה / העוקרים את אצבעותינו / מעולמנו ).
אז ככה רצתי בין 1:39  ובערך חמישים שניות ל- 1:54 ובערך 34 שניות,  מזיע תחת המעיל שנתנה לי אדווה, אהבת חיי, בשנת 1996 בערך, כשגרנו יחד.  מעיל אפור מבחוץ ומבפנים לבן עם דמות קטנה שחוזרת על עצמה,  של מישהו משחק גולף (פרט ששמתי לב אליו רק עכשיו.  עד עכשיו, 27 שנה ,  חשבתי בתת מודע שזו דמות של הנסיך הקטן) שהיה שלה. את כל הבגדים שנתנה לי אני שומר. אלו שלה ואלו של אח שלה שאיכשהו התגלגלו אליה.  למשל החולצה של פסטיבל הסרטים בירושלים.   רץ במעגלים סביב מגרש המשחקים , בערך ברבע לשתיים בלילה, מזיע בקור של הלילה האחרון של השנה והראשון של השנה החדשה, ושומע את astral weeks  של ואן מוריסון, האירי המכוער הזה, שהרבה לכתוב שירי אהבה.  זה אלבום כל כך ישן שאפילו אני לא נולדתי כשיצא.  ואן מוריסון היה בן 23 כשיצא האלבום, אבל הוא מלא שירי געגועים.  האלבום לא מכר טוב, ובהתחלה גם לא הוערך על ידי המבקרים.  זה לקח לפחות עשר, עשרים שנה עד שהתחילו להלל את האלבום הזה. אחר כך קראתי בויקיפדיה על היהודי מניו יורק שהפיק את האלבום הזה, לואיס מרנשטיין (הויקיפדיות היחידות שיש להן ערך עליו בנוסף לאנגלית הן הצ'כית ו.. המצרית!) שסיפר שנשלח על ידי warner bros לבוסטון לשמוע את ואן מוריסון מנגן, ומצא אותו יושב בביישנות באולפן על כסא בר , ואחרי שלושים שניות שניגן ,  "כל ישותי רטטה".  האלבום הזה כאמור לא הצליח בכלל אחרי שיצא, רק בדיעבד, אחרי שנים רבות.  










תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

נס מן השמיים בדמות מגיפה עולמית

כמה הוא סובל , בטוויטר

על תרומתם של טילים לאחוות שכנים