17 קלונקס ושני אופטלגין

 1:37

אני כותב כשהצוואר שלי, שגם ככה כפוף קדימה, מוטה כולו לעבר המסך , יחד עם הגב , כמו איזה צב גמלוני קצר רואי.  משקפי הקריאה למחשב נשארו בתיק באוטו, ואין לי כוחות לצאת בקור הזה לקחת אותם. קודם גם ניגנתי בגיטרה ככה , כפוף קדימה לדפים עם האקורדים והמילים.   עכשיו לבשתי את המשקפיים הרגילות , המולטיפוקל, אז הראש שלי מוטה כלפי מעלה , כדי להביט דרך החלק היותר תחתון של הזגוגיות ,  ואני נמצא מאד רחוק מהמסך, להפך ממקודם, אבל גם בתנוחה די אומללה מבחינת בריאות הגב והצוואר וכל שאר הגופנפש.  תכננתי גם לצאת לרוץ אבל זה כבר לילה שלישי שאני מוותר על זה.  לפחות לקחתי שני מלתונין כבר לפני כמעט חצי שעה, אז יש סיכוי שאלך לישון מוקדם.

פתאום ראיתי שיבגניה שלחה לי וואטסאפ, ב- 1:20 בערך.  בדרך כלל היא כבר לפחות שעה במיטה בשעה הזאת.  לפעמים אחרי איזה כדור הרגעה שהיא לוקחת.  היא שלחה לי טקסט שכתבה.  מדי פעם היא עושה את זה, בלי הודעה מקדימה או הודעה שמסבירה ובלי קשר לאיזה דיאלוג בינינו, להפך, אנחנו יכולים להיות בחוסר דיאלוג טוטאלי והיא תשלח לי פתאום שיר שכתבה. על חלקם אני לא מגיב - דבר די קיצוני מבחינתי, אדם כמוני, שתמיד בחרדה שמא יעליב את הזולת (למרות שאני מתנשא מאד, אבל רק מאחורי גבם של אנשים).  טקסט מענין דווקא. אבל.  ואז כתבה לי שפרסמה את זה בפייסבוק.
כתבתי לה "באמת?? מה הפייסבוק שלך? אולי אכנס ואגיב לך עם רגשון כלשהו". 
ואז ראיתי שהיא הוסיפה "אז אני קצת במתח" (בגלל הפרסום).
אז סוג של התנצלתי, כתבתי לה שהגבתי ככה לפני שראיתי שהיא כתבה שהיא במתח. 
והיא שאלה - בוואטסאפ כמו בוואטסאפ, התגובות נכתבות במקביל ויש איזה דיליי - "למה אתה מגיב בתדהמה כזאת? זה משהו חריג?" . 
ואני הסברתי לה "כדי לצחוק עליך". 
"אה חח"
והלכה כנראה לישון. 

*
הייתי שלשום אצל אתנה, בבית אביה המשורר דויד עוז.  ורדית לא הגיעה. למרות שהיא המארגנת של המפגשים הטריים, שהחלו לפני שבוע. 
שכחתי את הלאפטופ באוטו, שהחניתי, כמו בפעם הקודמת, הרחק משם.  לכן לקחתי את המחברת, וכתבתי בה:
"1/1/2023 מפגש כתיבה עם אתנה בבית של אבא דויד"
אבל לא כתבתי כלום, מעבר לזה. 
כי קראתי את הרומן שהיא כותבת בחמש השנים האחרונות. קראתי בפלאפון שלה , שהמסך שלו מחורץ בשברים.
היה לי קר, למרות שלבשתי מעיל. כמו בפעם הקודמת שבוע לפני.  אולי בגלל זה, בניגוד לפעם הקודמת, אכלתי שוקולד שהבאתי פעם קודמת ועוגיות מחיטה מלאה שהבאתי הפעם ואיכשהו התפוררו בפנים , וגם קלמנטינה שהבאתי, אחת משתיים, ושתיתי משקה עם קצת פירות שהבאתי מהאמפם, שערכו הקלורי נמוך במיוחד (15 קלוריות למאה מ"ל) אבל הוא מתוק מאד, מתוק מדי, כנראה מוסיפים לו איזה ממתיק מלאכותי רב עוצמה ומועט קלוריות.  מקורו  של המשקה באיטליה. בקיצור, חרגתי בפראות מהצום שאני נוקט בו בדרך כלל בהצלחה, 8-16 (לעשות צום של 16 שעות בין אכילה לאכילה).  כל זה כי היה לי קר, כנראה. 

מה שכתבה היה מצויין, ממש. חששתי לקרוא, אחרי שהקריאה לנו קטע קשה לפני שבוע.  חששתי שזה יהיה קשה כמו הרומן שהוציאה, "גברים הם גם חיות", קשה בגלל החומרים (היא כתבה פעם מזמן משפט גאוני: "תודה על החומרים הקשים").  אבל היה משהו יותר קל, בחומרים. אולי כי הצד הבדיוני הרבה יותר חזק ברומן הזה לעומת הקודם.  והיא יוצרת שם מהחבר הקודם האידיוט והאפס (ואם אני אומר את זה על מישהו, אפילו מאחורי גבו, אז הוא באמת כזה) דמות מלאת עומק וסתירות, והאינטלקט שלה ניכר בכל משפט, ההתבוננות האירונית בחומרי החיים, ההומור הבלתי פוסק, החיפוש אחר המשפט המדויק שמשתלם בסוף.   תכננתי לקרוא קטע פתיחה קצר, וקראתי 8 פרקים.  אבל יש עוד המון דפים ברומן, בספר זה יצא לדעתי איזה 450 עמודים, מה שכתבה עד עכשיו, ויהיה בטח עוד.   

אחר כך מפל צלצל ואמרתי לו שאני אצל אתנה אחותו בבית של אבא, ושמתי אותו על רמקול , ודיברנו שלושתנו. הוא סיפר שחזר הביתה וקיבל טלפון מדור, הגרוש של תובל ואב ילדיה, שאמר שתובל שלחה לו הודעה ובה הוראות מה לכתוב על המצבה שלה, וביקשה שיסביר לילדים שהיתה אישה טובה אבל העולם לא קיבל אותה.  דור היה אובד עצות, ומפל נאלץ לקחת את הענין לידיו. הוא ניסה להתקשר ושלח הודעה לתובל , אבל הטלפון היה סגור. בלית ברירה נאלץ לסוע לביתה, אחרי ששוחרר מוקדם בערב מהעבודה במשמרת שלו, ורצה לבלות ערב בבית בחורף הירושלמי הקר (טוב, זה לא נכון, למפל אף פעם לא קר). בביתה היתה תובל מטושטשת אחרי 17 קלונקס ושני אופטלגין. הוא צלצל לאמבולנס וכיוון שתובל סירבה להתפנות, הם הזמינו גם משטרה.  השוטרים דווקא היו נחמדים, בייחוד איזו שוטרת שליוותה אותה לשירותים, כי אסור היה לה להיות עם דלת פתוחה. אנשי האמבולנס לא הסכימו לפנות אותה בלי שמפל יחתום על משהו שהוא מתחייב לעשות , לא זוכר מה. אז מפל התקשר לאבנר אבני, המכונה בקיצור אבני, שהוא הפסיכיאטר של תובל ובכלל של המשפחה, גם מפל היה אצלו כמה פעמים, פעם מזמן , לפני שהחל לפרוח ולהחזיק את כל המשפחה הזאת בחיים.  אבני אמר לו: "תגיד לה [לתובל] לילה טוב ותלך הביתה, לא נראה לי שזה רציני".  לא ברור מאיפה היה לאבני הבטחון הזה, שכן היא לקחה הפעם , בניגוד לפעמיים הקודמות שהיו די לאחרונה, הרבה יותר כדורים.  בכל אופן מפל בסוף חתם לאנשי הרפואה, או אולי תובל הסכימה להתפנות.   
וזהו, דיברנו מה שדיברנו על תובל ועל דור ועל אמא מרים - לא אוכל לפרט וכבר נהיה ממש מאוחר, 2:26. 
אז עכשיו אנקה את שירותי החתול, אתרחץ, ואלך לישון.