נס מן השמיים בדמות מגיפה עולמית

 00:26

היום אני קצת חולה. 
פעם ראשונה מזה כשנה. 
בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנה האחרונה, ישנתי הרבה יותר מאי פעם. זו הסיבה העיקרית לכך שהייתי חולה הרבה פחות.
איך הצלחתי לישון יותר?
זה דבר שתמיד רציתי בו. ולמרות שהייתי מודע לנזקים הגופניים והנפשיים של מיעוט השינה שלי, לא הצלחתי לבצע אותו ולישון יותר שעות. 
לא הצלחתי בזה, למרות מאמצי, בגלל תסמונת השינה המאוחרת שלי. 
אז איך הצלחתי בסוף?   
בעזרת הרבה עבודה קשה, ונס מן השמיים בדמות מגיפה עולמית שמתרחשת פעם במאה שנה. 
התהליך החל במרץ 2020, כשחזרתי עם הורי מטיול השורשים בפורוגוואי ב- 6 למרץ, הישר לתוך הקורונה. 

במקום העבודה שלי הגיבו למשבר חסר התקדים באופן מפתיע וחסר תקדים.  כיוון שהחברה מוגדרת כספק חיוני, שבלעדיו המשק משותק,  החליטו לשנות סדרי עולם באירגון. 
תוך זמן קצר הכריזו על מעבר לעבודה מהבית.  קודם כל לעובדי אגף המחשבים, שהחיוניים שבהם, כמוני, לא הפסיקו את העבודה אפילו יום אחד,  אלא עברו לעבוד מהבית. 
בחברה הצליחו ליצור את התשתית הטכנולוגית הנחוצה לעבודה מהבית (חיבור מרחוק למחשב החברה), מה שכלל מן הסתם הרבה עבודה של הגנת סייבר.

אבל יותר מכך - הצליחו לשנות את הנהלים, אלו שלא השתנו בחברה הממשלתית מזה עשרות שנים ואף יותר - הרי החברה הוקמה הרבה לפני קום המדינה.  

והנהלים האלו, שקבעו בין השאר שצריך להגיע למשרד עד תשע, גרמו לי סבל רב. 

ועכשיו , בקורונה, היה מותר להתחיל לעבוד בכל שעה, ולעבוד גם בלילה. 
עבדתי המון בקורונה, למרות החופש ממעקב. התחלתי לעבוד שעות רבות בלילות, דרך החיבור מהבית. 
עדיין הייתי בתוך המאבק הגדול לקבלת קביעות,  מול מנהל מחלקה מרושע שהתנכל לי מסיבות כלל לא מקצועיות.  תרמתי עשרות שנים לחברה : 20 שנה כעובד קבלן, ועוד חמש שנים - נכון לאז - כעובד חברה בסטטוס "ארעי", סטטוס שאי אפשר להיות בו יותר מחמש שנים, בעיקרון, בגלל פוליטיקה מורכבת בין הועד להנהלה. כתבתי ואיפיינתי חלקים עצומים במערכת הקודמת, דווקא לא בשכר גבוה. 
אל המנהל הרשע, נקרא לו גודמן, נכתבו כמה מכתבים שמהללים את מקצועיותי ומסירותי, מהמשתמשות הכי מרכזיות של הפרוייקט.  כמו כן נכנסו אליו לשיחה כמה אנשים במטרה לדבר על ליבו. 
אבל גודמן הרשע, מנהל המחלקה,  החליט שבגלל שאני מגיע מאוחר בבוקר, אני לא מתאים לחברה.  וכדי לסלק אותי , הוא ינצל את הקושי בקבלת קביעות, במציאות של רפורמה ופרישה מתמדת של עובדים, חלקם לא מרצון. 
ניסיתי להגיע מוקדם למשרד.  למעשה עם פרוץ הקורונה הגעתי מזה שנה סביב השעה תשע פחות או יותר, שהיתה מקובלת גם עליו. לצורך זה בניתי אקסל מפורט של מעקב אחרי שעת ההליכה לישון שלי, אקסל שבכל פעם הכנסתי לו עוד ועוד עמודות, ואני ממלא אותו כבר בערך שש וחצי שנים, מדי יום.  כמו כן לקחתי כדורים ונוזלים שונים להקדים את השינה - לא כדורי שינה , אלא דברים טבעיים בלבד (כמו המלתונין אליו הגעתי רק בשנה וחצי האחרונה, והוא היה אחד ה- game changers ).   בכל זאת , ההגעה בתשע בבוקר עלתה לי בבמיעוט שינה שגרם לעצבנות ומחלות. 

ואז התחוללה הקורונה הניסית, ובמשך תקופה ארוכה העבודה היתה רק מהבית, כל השבוע, ואז יום בשבוע במשרד, ואז יומיים בשבוע במשרד. 
לבסוף הגיעו להסדר קבוע, מול הממונה במשרד האוצר, של עבודה מהבית יומיים בשבוע. גם לאחר הקורונה.

וזה שינה כל כך הרבה בעבודה עצמה, הכניס איזו רוח חופשית יותר, שהתאימה לי הרבה יותר ממה שהיה קודם. 
וחשוב מכל - הצלחתי סוף סוף לישון. (בניכוי רעשים בבוקר, כמו תקופות מסוימות בפרוייקטי הפינוי בינוי הבלתי נגמרים סביבנו.) 
ואז קיבלתי את הקביעות,  ואחרי כשנה של קביעות, הצלחתי להפנים שאני יכול להרגע, ולהגיע מאוחר יותר למשרד, בלי להגזים ולעבור את שעה 11.   גם גודמן הרשע הצליח להבין שעדיף לא לעשות מזה ענין ולהתנכל אלי, ואולי הצליח להבין מה שכולם, כולל אני, אמרו לו כל הזמן, שאני עובד מסור ונאמן, ושהעבודה ומה חושבים עלי כעובד, חשובים עבורי באופן שרק מי שגדל בקיבוץ של פעם, יכול להבין לעומק. הקיבוץ בו האמינו בדת העבודה, שבו הרגשת נקי וטהור ופחות אשם, רק כשלבשת את בגדי העבודה הכחולים. 
ואז גם הגיע ביקור במעבדת שינה ובעקבותיו המלתונין , שעזר עוד בהקדמת שעת השינה, שמעולם לא הפסקתי לשאוף אליה. 

* 

לא התכוונתי בכלל לכתוב על כל זה. 
לילה אחרי שהייתי אצל אתנה, כפי שמפורט חלקית בפוסט הקודם, נסעתי לקראת חצות מהמשרד בראשון לפתח תקווה , לבקר ולעזור לידידתי גלי, המשוררת והשחקנית בת ה 78. 
היא היתה בחרדות בגלל כמה דברים -
ראשית בעבודה הנצלנית שלה, העבודה הקשה שהיא עושה בגיל שבו רוב הנשים נמצאות בפנסיה כבר 16 שנה  - אמרה לה המזכירה שהיא צריכה להוציא אישור מביטוח לאומי, כדי שלא יורידו לה את דמי ביטוח לאומי מהשכר העלוב שהם מרשים לעצמם לתת .  מסתבר שלמי שמקבל גמלת זקנה (שנקראת היום, מסתבר, גמלת אזרח ותיק) לא מורידים במשכורת ביטוח לאומי, כי ביטוח לאומי עצמו מנכה מהקצבה את דמי הביטוח.  בכל אופן , גלי נכנסה להיסטריה. 
לפני כשבועיים בשיחת טלפון ארוכה הוצאתי עבורה כמה אישורים, ושלחתי לה בוואטסאפ, אבל לא היה ברור אם זה עזר, גם בגלל שהמזכירה של מקום העבודה שלה היא בעצמה אישה מבוגרת, ולא היתה בטוחה.

 

אז בליל שלישי, בתום העבודה (והקורס לגמול השתלמות, שראוי לפוסט נפרד. הטמטמת האולמטימטיבת הזאת) יצאתי באחת עשרה וחצי מהמשרד בראשון והגעתי לפתח תקווה בחצות , וחניתי במקום שלא בטוח שמותר לחנות בו (לא יאמן כמה מצוקת חניה יש שם בפתח תקווה).   סידרתי לה את זה דרך הפלאפון שלי, ולמחרת השלמתי את העבודה כששלחתי למזכירה את האישור (שייתכן שלפני כן בפעם הקודמת שניסינו דרך שיחת הטלפון, לא היה קיים, כי הוא לשנת 2024). 
בנוסף, היא קנתה פלאפון חדש , לאחר שהקודם שבק, ועכשיו היא לא הצליחה להתקשר לביתה היחידה, נורית היפה, המתגוררת בלונדון.  סידרתי לה את זה - היה צריך לתת לוואטסאפ הרשאה להתקשר. 
דבר שלישי שהיה עלי לסדר לה, בעקבות מכשיר הפלאפון החדש, הוא ששונתה הססמה שלה בגוגל על ידי אנשי החנות שמכרה לה את הפלאפון, והיא לא הצליחה יותר להכנס למייל שלה במחשב.  ודווקא זה היה יותר קשה לביצוע,  כי היא היתה כבר בהיסטריה טכנופובית מוחלטת בשלב הזה, מדברת בבהלה עצומה, כאילו אנחנו נמצאים בעיצומה של קטסטרופה, כאילו אנחנו עומדים בפני סכנה קיומית שאין לה פתרון. כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותה נכנסת למצב הזה, הטכנופובי, והגבתי בכעס ובתחנונים שתרגע.  בהתחלה נתנה לי קוד של מספרים בלבד שהיה לי ברור שהוא לא הססמה.  למרבה המזל הצליחה לבסוף למצוא איפה רשמה את הססמה החדשה וזה נפתר. 

לפני כמה שבועות הצלחתי לסדר לרשל בת ה- 92 מההתנדבות הקבועה של ימי ראשון,  תג נכה עבורה, לרכב של בנה גדי, שמסיע אותה לכל מקום, בעיקר לבדיקות הרפואיות הרבות שהיא צריכה לעבור בגילה (כשהוא לא יכול אז אני לפעמים עוזר עם האוטו שלי, אבל זה נדיר מאד). 

ארחיב על זה כבר בפוסט אחר - התחלתי לכתוב עכשיו על רשל ועל אותו היום, אבל זה ארוך. 
וכבר הגעתי לפוסט באורך עצום, בלי שהתכוונתי. 

בכל אופן, יש לי מזל גדול - אם כי אולי זה לא ביטוי מדויק, "מזל" - שיש לי חוש למחשבים ולבירוקרטיה, שעוזר לי להתפרנס היטב וגם לעזור לכל מיני אנשים שמתקשים בזה. 

שילמתי על זה מחיר, בזמנו, בצבא, בקורס תכנות ובשירות הצבאי.  משך עשרות שנים תהיתי מה היה קורה אם הייתי הולך למודיעין, כפי שהצבא הציע לי בהתחלה,  ולא למחשבים (הגעתי בסופו של דבר למודיעין, לבקשתי, אחרי הקורס. אבל כתוכניתן, לא כאיש מודיעין . כישורי השפה שלי באופן יחסי טובים יותר מכישורי התכנות). 

הקורס היה סיוט. וגם השנה שאחריו.
אבל בסיום הצבא (שהגיע מוקדם מהצפוי, אחרי שלוש וחצי שנות שירות סדיר "בלבד". הצלחתי לחמוק משנתיים וחצי קבע שהייתי חתום עליהם, ומי יודע איך הייתי עובר אותם בשלום) , היה לי מקצוע מכניס. 
ועם זאת היחס שלי למחשבים , למקצוע שלי, היה אמביוולנטי, בייחוד בשנים הראשונות. רציתי להיות אמן , מגניב,  ולא תוכניתן חנון (זה היה מזמן, עוד לפני השינוי שחל בתדמית אנשי המחשבים. באותם זמנים עתיקים אנשי מחשבים נחשבו בעיקר חנונים). 

מה שתכננתי במקור לכתוב זו השיחה שהיתה לי עם גלי , אחרי שסידרתי לה את שלושת הדברים, על אתנה ועל משפחתה .   אבל הפוסט כבר גלש הרבה מעבר למה שתכננתי, ואני בעצם חולה.  אז רק אומר שהיא שאלה אותי האם אני לא חושש להבלע בתוך הדרמה של הסיפור שלהם, של האנשים המוחצנים והדרמטיים האלו, שחלקם אף מפורסמים (לדבריה. וגם להרגשתי. אבל האמת שזה סוג של פרסום שאינו ידוע למרבית האנשים בישראל, שמכירים את המפורסמים שלהם מהטלויזיה, או לכל היותר מהעיתונות המקוונת. כמו בכל העולם)   . 
אמרתי לה שלהפך, אני משתוקק להבלע בדרמה של חייהם , כמו להבלע בסרט של פליני או אלמודובר או וודי אלן,  או בתוך המוזיקה, נניח של תום וייטס - הסחפויות שבתוכן אני מרגיש שחיי בעלי ערך. ואז אני שואף גן  לספר את סיפורם, שזה אולי כבר דבר אחר - אבל הכתיבה אצלי לעיתים תכופות קשורה במידה כזו או אחרת להבלעות כזו בתוך חוויה סוחפת, אם זה סרט או מוזיקה או מסעות של שינוי תודעה.  כנראה בגלל שבמצבים אלו אני מרגיש חי מתמיד, ומרגיש את המשמעות של כל רגע.  
כלומר, יש כאן איזה משחק אולי בין הסחפות , איבוד שליטה, ובין איסוף עצמי, החזרת שליטה, באמצעות הכתיבה. 
אז מעולם האקסטרווגנטיות והמוחצנות של אנשים לא הרתיעה אותי.  להפך, תמיד הסתדרתי טוב יותר עם אנשים כאלו, מוחצנים ופתוחים. עם אנשים כאלו הרגשתי שיכולתי להיות אני, בלי להתבייש.