נחיתותן המובנית של המילים אל מול המציאות

3:02 , כלומר מאוחר הרבה יותר מדי. 
אבל אני רוצה לכתוב כאן סוף סוף. 
כי אם אכנס ליומן עכשיו, אחרי יום כזה, תצא לי רק רשימת החטאים שעשיתי ביום המבאס הזה,  רשימה שכתבתי דומות לה כבר אלפי פעמים.  
וכאן , בגלל שזה בכל זאת שונה , אולי יצא לי משהו אחר.
חשבתי על הכתיבה עכשיו, דברים טובים.  שלפעמים אני מתגעגע אליה. שברגעים שאני מצליח פשוט לכתוב את אשר ליבי, את אשר קרה לי, את אשר ראיתי - ברגעים האלו יש משמעות לחיים, ויש איזה ניקיון, שהוא חסר גיל ומלא חסד. כמו כשאני שר ושומע את הקול שלי , והוא לא מלא פגמים כמוני, הוא לא זקן ופספס את החיים למשל,  אלא הוא טהור ויפה כאילו לא היה שייך אלי.  והקיום שלי נעשה הרבה יותר נסבל.

בערב שבת אחרי הריקודים הלכתי סוף סוף לככר החטופים.  הייתי בטוח שיהיו שם מלא אנשים וחגיגות, אבל הגעתי מאוחר מדי, כהרגלי, מה עוד ששכחתי את המעיל שלי בריקודים בסוזן דלל, אז אחרי שהחניתי את האוטו קרוב לככר, ואכלתי פיצה בפיצה סרט כי הייתי חייב לאכול משהו כמה שיותר מהר כי הייתי רעב מדי , ואם כבר לאכול אז כמה שיותר מוקדם במחשבה על ה- 16 שעות צום - אחר כך חזרתי חזרה לסוזן דלל .  והדלתות הגדולות , שערים אפשר לאמר, היו סגורות, אבל למזלי ישבו לא רחוק משם, בככר, המארגנים וההלפרים,  ודווקא היה נחמד לפגוש אותם,  צחקתי על עצמי כרגיל וכמה שאני שונא את עצמי כשאני מאחר וכו', והתברר שהבחור הרזה שמזכיר לי את ק' א', ומסתובב תמיד בין כולם ואז יש לי איזו עוינות אליו (כי התסביכים שלי עם הספייס שלי וכו') - הסתבר שהוא ממש נחמד וכל מה שהרגשתי או חשבתי כלפיו אינו נכון כלל.  בכל אופן זה היה קצר וחזרתי מהר לככר. 

 
וכשהסתובבתי שם בככר הריקה בין כל המיצגים והתמונות , כשאני בגרון חנוק על סף דמעות.   נזכרתי בשיחה שהיתה בכאן תרבות , ב"גם כן תרבות", של גואל פינטו עם נעמה ריבה ורעות ברנע.  והוא שאל אותן האם המיצגים האלה, למשל של שולחן השישי הארוך הריק, של הכסאות הצהובים הריקים עם העיניים - יכולים להחשב כאמנות.  והן ענו שלא, ואפשר היה לשמוע אותן
מעקמות קצת את האף. הן אמרו שהמיצגים פועלים יותר כמו פרסומת, ואין להן רפרנס ליצירות אמנותיות אחרות.

וחשבתי שזו בדיוק הבעיה של האמנות המודרנית, לא?  שאסור לה לעורר יותר מדי רגש, כי אז היא מוגדרת כקיטש רגשני או מניפולטיבי. וראו כמה האמנות הישראלית נראית רע, דלות החומר, הציורים של רפי לביא. והיא צריכה להיות נטועה בהמון רפרנסים, שבאמנות הישראלית זה בכלל נורא, מין סגידה כזו למילה הכתובה,  שהיא קצת ההפך ממה שאני מרגיש - דווקא משום שאני בא מהמילה הכתובה, זה הכשרון היותר מובהק ומטופח שלי , בניגוד למשל לצילום או למוזיקה שלא לקחתי כיעוד ולכן לעולם לא הייתי רציני בנוגע אליהם.   דווקא בגלל זה תמיד הרגשתי ש"המילים הן רק מראה, הן מנסות אבל לא מצליחות לגעת במה שהמוזיקה אומרת" (תרגום חופשי למה שג'ון אשברי כתב ושמעתי מזלי גורביץ לפני 21 שנה) .   וש"הפיכת חוויה לנאום היא בגידה בחוויה", כציטוט האהוב עלי של ג'ון בארת' (שממשיך ".. אבל רק כשהיא נבגדת כך יכולתי להרגיש כגבר, תוסס ומלא חיים").  וההאחזות של האמנות הישראלית במילים נראתה לי תמיד פתטית, כי דימוי אחד , צילום אחד , מכיל יותר משמעות ממה שמכילות אלפי מילים.  זה גם קשור לכך שהמציאות בעיני היא עליונה בהרבה על האדם, והמילים שלנו הקטנות כל כך מול המציאות, מבטאות את הפער הזה היטב. 
 אלא שרוב האנשים חיים בתחושה הפוכה.