איזה ימים רבים, שלמה? היית ילד עדיין.

 1:14  הגעתי הביתה וכמעט מייד אצתי רצתי אל הבלוג לכתוב.  אם אשתהה יתחילו ההיסוסים והתירוצים.  
גם היום הזה היה ברובו נוראי , כמו קודמו, אבל בדרך אחרת. אבל עדיף לא להכניס את זה לתוך הבלוג. מוטב להסתכל על הדברים הטובים, כגון שיש לי מזל שאני יכול לצאת יחסית בקלות ממצבים קשים שתסמונת השינה המאוחרת שלי מכניסה אותי (רעש שאי אפשר להמשיך לישון משעה רבע לשמונה, כשהלכתי לישון בארבע בבוקר). 
מה שכתבתי אתמול על הכתיבה אצלי, שבמיטבה היא עוצרת את ההזדקנות - לא נכון בעצם.  כמו בזרם התודעה שלי (המילה 'שלי' אינה מדויקת כאן, כי אני לא שולט בזרם התודעה הנע בשצף בתוכי), גם בכתיבה הופיע ה'כשהייתי צעיר', לפני כמה שנים.  אמנם, בכתיבה אצלי, כמו בזרם התודעה,  תמיד היו זכרונות.  אבל לא היה את ה'כשהייתי צעיר'.  
אצל שלמה ארצי הנוסטלגיה, הזכרונות, מופיעים מהתחלה, באופן תמוה, כאילו היה בא בימים כבר בגיל 20.  באלבום הראשון שלו, שיצא ב- 1970 , כשהיה בן עשרים, בחר לשיר את "האם עודך יפה" של דפנה אילת.  באלבומו השני, "על אנשים", מופיע השיר היפה ביותר ,מבחינת המילים , שארצי כתב, לטעמי, "נוף ילדות" (למעשה,  נודע לי רק כשפתחתי במסע האלבומים של ארצי שהוא זה שכתב את השיר.  תמיד הייתי בטוח שהשיר הוא  של איזה משורר, אולי יעקב אורלנד. זה הדהים אותי) .  ארצי היה בן 21 כשיצא האלבום, קרוב מאד אל גן העדן של הילדות. 
שנה אחר כך, בגיל 22, הוציא ארצי את אלבומו השלישי  "פתאום אחרי ימים רבים". האלבום נקרא על שם שיר שהוא כתב והלחין.   איזה ימים רבים, שלמה?? היית ילד עדיין, כפי שאפשר לראות על העטיפה :

 ההתייחסות הזאת של אדם מבוגר מתגלית אצל שלמה ארצי הצעיר שוב ושוב, למשל באלבום  "משחקי 26 "  שהוא כבר האלבום השביעי שלוף בגיל 26 בלבד. באלבום הזה מדבר ארצי על גיל 26 כאילו היה גיל מופלג ביותר.   
אבל בכלל רציתי לכתוב על משהו אחר:  על המסע שלי לאלבומי שלמה ארצי.  אבל מאיפה להתחיל? 
יכולתי לדבר על שלמה ארצי ימים שלמים. 
סביב שנת 1999 גיליתי להפתעתי ששלמה ארצי הוא  נושא מרכזי שעולה שוב ושוב בזרם התודעה שלי.   באותה תקופה היה לי פנקס שקראתי לו פנקס הים, ונהגתי לרשום בו דברים מזרם התודעה והחוויות שקורות לי בזמן ההליכה בים, שנהגתי לעשות בשעות השקיעה (תמיד איחרתי לשקיעה, מגיע כשהיא ממש מתחילה כבר).  על הפנקס הזול היה ציור של מלח עם מקטרת על רקע הים. הערצתי את פרוסט, את פוקנר, את וירג'יניה וולף, ורציתי לכתוב כמוהם, זרם תודעה.   מה מאד הופתעתי לגלות איזה שטויות רצות לי בתודעה.  למשל הנאומים האלה , נאומי סנגוריה על שלמה ארצי.  את טיעוני בעדו השמעתי באוזני הקטגור, בן דוד היחיד א', שתיעב אותו, כמו רבים מהאנשים מסביבי. 
אחד הטיעונים היה ששלמה ארצי הוא מוזיקאי נפלא, ושומעים זאת כאשר הוא הלחין וביצע שירי משוררים, בתחילת דרכו.
אילו היה ממשיך עם שירי המשוררים, היו כולם מבינים כמה הוא גדול. כך  טענתי בלהט  בימים ההם ועד לאחרונה. 
לגבי טיעון זה, אני יכול לאמר שהוא הופרך במסגרת המסע שערכתי באלבומיו, בדגש על אלבומיו הראשונים - זרם בלתי פוסק בקצב של לפחות אלבום אחד לשנה, ובשנת 1975 לא פחות משלושה אלבומים (את ואני, משחקי 26, עת שערי רצון להפתח).  בעצם, אימצתי את הגישה של שלמה עצמו, שהתכחש ואף ניסה להשמיד כמה מהאלבומים המוקדמים שלו, כך שלא ישאר להם זכר.  כעת אני מסכים איתו שהמוזיקה היותר משמעותית שלו מתחילה באלבום "גבר הולך לאיבוד", שמתחיל בשיר הנפלא הזה, שמתחיל בסולו פסנתר הקסום של משה לוי.  
אני זוכר לפני בערך 23 שנה שיחה על השיר הזה, עם ע', שחידשתי ממש לאחרונה איתה ועם ע' בן זוגה את הקשר לאחר 15 שנה.  ע' צחקה על השיר , ציטטה ממנו.  אמרתי לע' שהמילים של השיר הזה לא כל כך נוראיות, ולמה נטפלו דווקא אליהן ?  ע' אמרה לי:
- באמת איתי, אתה רציני?  'נפצע בעורפו מעץ השסק'? 'נצבט בשושן'?  'חתול בעשב? בורח זנב?'  
ואני עניתי בחצי מבוכה, עדיין משוכנע בצדקתי באיזשהו אופן:
- לא שמתי לב שיש שם את כל המילים האלה, זה מענין.. 
כל זה נתפש בזכרוני, בין השאר כי נורא אהבתי שהיא , ע', צחקה מדברים.  היא היתה מחייכת את החיוך האירוני שלה, עם העיניים המלוכסנות מעט, פני הבבושקה הרוסיות, ומצחיקה אותי יחד איתה. 
וכמובן, נתקע בזכרוני גם בגלל ענין שלמה ארצי,  והאנשים סביבי ששונאים אותו שנאת מוות, ועמדתי לצידו , לא בדיוק בלב שלם לצידו, אלא יותר כנגד האנשים שסביבי.
שזה קשור לענין ההתנגדות שלי לשמאל, וביתר שאת לשמאל הרדיקלי, שאנשיו ודעותיו תמיד הקיפו אותי.  התנגדות שהבדילה אותי מהם, והחלה מי יודע מתי? 
אולי בגיל 17, כשהיה 'המשפט' במוסד, בשאלה אם צריך לדבר עם אש"ף או לא, ואני הייתי בקבוצה שאמרה שלא כדאי לדבר איתם. וראיתי שכל המזרחנים אומרים שלא כדאי לדבר איתם, שהם רוצים להמשיד את ישראל. ובתגובה השמאל בז למזרחנים, למרות שאנשיו לא יודעים ערבית אפילו.   
ואחר כך בפיגועי הסכינים בקו 66 שנסעתי בו כחייל, ובפיגועי ההתאבדות החל מ 1994. 
ואז כשמצאתי עצמי בגילמן, משתאה ומתבאס לנוכח הטמטום הפוליטי של המרצים ושל הסטודנטים, עדר שמאלני, מחפש מישהו שיחשוב כמוני ולא מוצא.   
וברצח רבין שהכי לא הזיז לי , כבר מצאתי עצמי לגמרי בצד לא של האנשים סביבי, אבל גם ממש לא בצד השני.
ואז החל משנת 2000 ביתר שאת, פיגועי ההתאבדות הבלתי פוסקים, והשמאל סביבי מוחה על הסיכולים הממוקדים.
מתי אכתוב כבר את הפוסט הזה על האנטי שמאלניות שלי? מתי אפטר ממנו ואז אולי הוא יציק לי פחות בזרם התודעה? 

גם על הצילום הזה, 'עם המעיל רוח שלו, בתחנה המרכזית הישנה', היתה ע' צוחקת:

אוי, מאוחר נורא, ורשמתי פה הרבה פחות מסקיצה לסקיצה.   אני תוהה אם לפרסם את זה ?  טוב, מה לעשות, אין ברירה.