זה לנו לילה שלישי כבר

 שלום יומן-חוץ יקר,
זה לנו לילה שלישי כבר, אני מרגיש. 
(לא מזמן כתבתי מייל בעבודה, בערך בחצות, וכתבתי "זה לנו לילה שלישי כבר שהמהלך של הבילינג מתקנסל".  בבוקר כתב לי יג' , האחראי עלי (לצד מח' מהצוות השני שאני עובד בו), שהוא מאד אהב את הלינק שנתתי במילה "כבר".  כתבתי לו שלא התאפקתי ורציתי שיבינו למה אני מרפרר (אולי לא כתבתי לו בצורה כל כך אינטלקטואלית), ושהשיר הזה נראה לי די גאוני גם היום, אם כי לא גאוני כפי שנראה לי בגיל 17.    זה מאד יוצא דופן, שאני חושף בעבודה את הצד הזה שלי.  התרגלתי להיות שם בעבודה מין מרגל שכזה (כן, אני שוב לא מתאפק מלרפרר לרבי מאיר). הרגל של שלושים שנה.  החיים האמיתיים שלי כביכול מחוץ לעבודה, ללא האנשים שעובדים איתי, בעולמות אחרים. כביכול, כי יותר ויותר הבנתי עד כמה אני צריך את העבודה ועד כמה היא חלק ממני,  והבנתי עם הזמן שהגישה הזאת היא ילדותית,  כי אדם הוא מה שהוא עושה, היכן שהוא מבלה,  ולא הפנטזיות שלו, או אפילו המחשבות,  שהן תמיד מטופשות יותר).  
אני מרגיש ממש נפלא עכשיו.  וזה ניגוד גדול לאיך שהרגשתי חלקים גדולים מהיום, ובודאי בימים האחרונים.  
מאיפה לעזאזל הגיעה התחושה הנפלאה הזו ?

אופניים ישנות בשכונה. עד לפני חודשיים שלושה היתה שם פריחה צהובה מרהיבה. 

אולי מזה שיצאתי ורצתי 20 דקות, פעמיים 10.  לא תכננתי כלל לרוץ פעמיים, ועוד עשר דקות גם בפעם השניה. אבל הענין הוא שיש בשעון החכם שלי משהו שנקרא PAI , ואני נעשיתי עבד ל- PAI  הזה.  הוא נותן לך נקודות לפי המאמץ שאתה עושה,  שאותו הוא מודד כנראה אך ורק לפי הדופק שלך, עד כמה הוא גבוה.   אני יכול בהחלט לדמיין אותי חוטף התקף לב או שבץ ומתפגר לי באמצע אחת הריצות הליליות האלו, בלי שאף אחד יבין איך זה קרה לי.  פרט אולי ליונתן, המטפל שיאצו שלי, שלו סיפרתי את הענין הזה עם ה- PAI , ואיך אני מתאכזב ממנו כשהוא לא נותן לי נקודות בריקודים שאני עושה, ממש משתגע מזה, כשאני יכול שעה וחצי או שעתיים וחצי להתאמץ כמו מטורף בריקודי האקסטטיק,  ולקבל כלום כמעט.  בעוד שבשתי דקות של ריצה מאד איטית, קרובה להליכה,  השעון מחליט שהדופק שלי מזנק פי שלוש ופי ארבע, ונותן לי נקודות PAI בנדיבות אינסופית כמעט.  הענין הוא שהשעון מסביר לך שאם תשיג מאה נקודות מה- PAI הזה , תחיה עד גיל מאה , לפחות.    כך הוסק במחקר מדעי ענקי בו השתתפו עשרות אלפי שבדים.   
אז יצאתי מהבית ב- 23:15, וב- 23:29, אחרי שהגעתי למגרש המשחקים ליד שדרות יד לבנים, התחלתי לרוץ במין מעגל ריבועי סביב הנדנדות ועוד כמה מתקנים. זה סיבוב קטן מאד,  צריך לבצע אותו קרוב לארבעים פעם כדי לרוץ עשר דקות (ולהשיג המון המון PAI ).   לא יכולתי שלא לתהות כמה מגוחך אני נראה לעוברים ולשבים, גבר במיטב שנותיו, עמוק בגיל העמידה, לבוש סווצ'ר בצבעי מכבי תל אביב (הקבוצה שלעולם לא אבין איך אפשר לאהוד אותה, קבוצה שמנצחת תמיד, ושלמרבה האימה מי שעשויה להיות אם ילדי אוהדת שרופה שלה, ועוד בכדורסל, שם הם מנצחים תמיד מאז ומעולם.  אני, שגדלתי על מדורו של עלי מוהר אודות הפועל תל אביב ("בשער" בעיתון העיר. זכור לי גילוי עיתונאי סנסציוני בדבר קבוצות אחיות להפועל, כמו אפועל ניקוסיה), ועוד לפני כן על איזה מסכנים האוהדים של אריק - לעולם לא אוכל לאהוד אותם אפילו לרגע).  ובכן, קרוב לחצות הלילה, לבוש בסווצ'ר מכבי תל אביב המגוחך עם כובע קפוצ'ון שלו על ראש הביצה הקרח שלו, אותו גבר מזדקן מקיף בעיגולים קטנים בריצה איטית , כמעט הליכה, את הנדנדות , מתנשף ורציני ומביט בכל רגע בשעון שעל ידו, מתעסק איתו, עם המסך (לראות את הדופק ואת מצב הנקודות PAI ).    וכאשר סיימתי עשר דקות, הבנתי שמשהו רע מאד קרה - מנגנון ה- PAI נתקע מאיזושהי סיבה, והשאיר אותי עם 7 PAI  בלבד.   אז המשכתי ללכת, במעגלים סביב הנדנדות, וגם בחלקים אחרים של הגן, כדי לגוון ולהיות פחות בולט, המשכתי ללכת כדי לשמור על דופק גבוה, ובו בזמן להחזיר לעצמי קצת נשימה.  להפתעתי כאשר חזרתי לרוץ, כעבור 6 דקות,  הצלחתי שוב להחזיק מעמד 10 דקות, ויצאתי עם שלל של 15 נקוות PAI .  

ממש מאחורי החבורה הזאת, פיל, חתול-שד-חד-עין וכלב נקניק,  אני רץ במעגלים. ומאחור, מקלט עם ציור הדגל ושבעה באוקטובר. 

אבל בכל אופן - איזה שינוי במצב רוח!  פתאום התחלתי להרגיש כל כך נפלא! כמו בזמנים - רוב החיים , עד המשבר של 2015 - שהיו לי את המעברים האלו בין דיפרסיה למאניה חסרת פשר. מעברים שניסיתי לחקור בכל הריטריטים של תובנה וידידי הדהרמה וכל שאר העמותות הבודהיסטיות, ובקבוצות הישיבה. 
וכשחזרתי הביתה ניגנתי וזה היה נהדר, כמו שזה תמיד נהדר, רק עוד יותר.   כאילו מישהו אחר שר מתוך גרוני, מישהו הרבה יותר מוצלח ממני. 
וגם עכשיו נהדר. 
היום יצאתי מהבית בשלוש וחצי, כי המנקה היה כאן, ונסעתי לשוק לוינסקי וקניתי אגוזי לוז ותמרים ועוד כאלה . ואז קבעתי עם מק' , לסוע אליה לבית.  באתי להוציא את האוטו ממגרש החניה, ופתאום המון פיצוצים, כאלו של טילים וכיפת ברזל וכו'. בלי אזעקות.  מוזר מאד!  הרי יש הפסקת אש.  פתחתי את אפליקצית פיקוד העורף אבל היא ייללה והתריאה.  הסתכלתי במבר של שאלה על מישהו שעבר ברחוב,  אבל הוא דיבר בנייד שלו מחייך  ואדיש לקולות הפיצוצים החזקים למדי סביבנו. אז לא רציתי להטריד אותו בשאלות.  פתחתי את החדשות בנייד וכך התברר לי שהתקופה השקטה נגמרה,  חזרנו למלחמה.  זה ביאס אותי מאד.  כי החטופים שעוד שמה, מה יהיה איתם?  כמה שזה היה מטלטל לראות אותם חוזרים, ודמעות של ממש עלו בעיני כשראיתי את זה קורה - זה עדיין היה בחזקת 'סוף סוף קורה משהו טוב'.  ועכשיו, חוזרים לטירוף, מול המטורפים האלה בעזה, מול כל העולם פחות או יותר.  ושוב להצמד לחדשות ולדאוג להורים ולשאר המשפחה בצפון. 
לפחות ברגע זה אני מרגיש נפלא. 
טוב , אני אסיים כאן, כי כבר 3:09 ואני חייב ללכת לישון מוקדם יותר, ולפני כן לכתוב למטפל שלי איתו אני נפגש מחר, ולהתרחץ גם.  ומחר אקסטטיק דנס ב- 11.