שני ילדים צוחקים מהשיר. וגם אנחנו.

4:12  , אני חייב ללכת לישון. 
היום , אחרי חצות כבר, לקראת אחת,  ניגנתי סוף סוף ושרתי, אחרי קרוב לשבוע שלא הצלחתי להגיע לזה.  ובין השאר שרתי את ואלס בחמש ושלושים.   
וכמו תמיד, זה היה כל כך טוב! כל כך כיף לנגן את השלושה רבעים האלו על הגיטרה, שרודפים אחד אחרי השני ואחרי המילים. 
לנהום בקולי את הקטע חסר המילים  - שבשיר מבצע פסנתר או קלידים - קטע שהוא כמו הפזמון ,לפעמים לשרוק אותו, אבל הכי כיף לנהום אותו.   ואני אפילו לא שר את השיר טוב.  יש שם משהו עם הסולם שהוא טריקי בשבילי.  בדרך כלל אני עף על השירה שלי, בניגוד מוחלט לאישיותי ספוגת הביקורת העצמית, חסרת הבטחון. אבל כאן יש להודות שאני לא מצליח לשיר את זה בלי להגיע למקום גבוה מדי בשירה. 
ובכל זאת, כל כך טוב לי שם בחיק השיר, אם אפשר לאמר זאת, "בחיקו", כי הרי אני לכאורה זה ששר אותו.   אבל הוא זה שעוטף אותי.   

והמילים, כל כך מטומטמות! כלומר, אני מגזים קצת.  אבל הן בהחלט טיפשיות.  וזה לא מפריע לי בכלל.  כי המוזיקה כל כך כובשת כאן, והיא כל כך הרבה מעבר למילים. 
ולפעמים אני חושב ששלמה קצת צוחק על עצמו, בשיר הזה למשל, בשורות:
שמי העיר אדומים ואת בי פוגעת,
ושני ילדים צוחקים מהשיר,
כי איך את לא באה, איך את לא באה?
קבענו לרקוד בחמש ושלושים.

שאני מקווה לטובתו ולטובת כולנו שהוא מודע לכך שכולנו צוחקים קצת מהשיר, יחד עם שני הילדים.  מההעלבות הילדותית שלו ובמההאחזות האינסופית ברומנים האלו עם הבחורות הצעירות הרקדניות (הוא פעם גם התחיל עם אחותי, כשהיתה בת 25 בערך, בא מרחוק לפגוש אותה.  וסיפרו לי גם שפעם - כמובן בשנים שלא היה פנוי - היה לו רומן עם מישהי, שהיו היא סופרת,  והם היו נפגשים בין הברושים, ליד הבית של אבא שלה, שהיה ראש השבכ או המוסד.  אבל לי הברושים והריקוד תמיד מזכירים את הקיבוץ שלי, שאלו הרי שני הדברים שאולי הכי מאפיינים אותו, ברושים וריקוד.  ואז כשאני בקיבוץ אני חושב באופן בלתי נמנע על שלמה ארצי.  במקום לחשוב על פסואה, על חזי לסקלי, על מאיר אריאל על אהבתו האומללה של אלפרד פרופרוק (שאני יודע איכשהו בעל פה שורות רבות ממנו) וכיוצא בזה).
וטמטומן של המילים מדגיש את היותי בתוך המוזיקה, נישא על כנפיה, מי היה מאמין, ועוד בכח קולי שלי.   


טוב 4:40 , אני חייב ללכת לישון.  מחר אשתדל לכתוב יותר.