לזיכרה המאיר והמיוחד כל כך של חדווה הרכבי עליזה העצובה יושבת בביתה שבירושלים והיא בכלל לא עצובה. מרגע שנכנסים לביתה מבינים זאת. ובעצם עוד לפני, כשמגיעים לשכונת אבו תור, והשקט, והירוק, והבתים רחבי היריעה. ואתה רגוע, למרות שהיא מצלצלת כל רגע לשאול אם אנחנו מסתדרים ולא נאבדנו ומסבירה בפעם האלף איך להגיע, מה שרק מבלבל יותר, ואתה אומר ל דויד לפנות ימינה במקום שמאלה, והיא מצלצלת שוב ואומרת בפעם השלישית, "אני יוצאת לחכות לכם בחוץ ולקבל את פניכם".   ואז נכנסים לבית שלה, והכל כחול.   " כחול סגול" ,היא אומרת, " אני מטורפת על הצבע הזה, שאני קוראת לו כחול-טהור" . חלונות המתכת הקבועים בתוך קיר האבן הירושלמית צבועים בכחול-טהור הזה, והסורגים הדקורטיביים בגוון מעט בהיר שלו. ודלת הכניסה היפה, דלת זכוכית מלבנית שקופה עם ידית פשוטה כמו של פעם, וסביב לזכוכית   מסגרת עץ באותו כחול-טהור. וסככה סגורה בכניסה לבית,   עשויה ריבועי זכוכית מגודרים מתכת תכולה, אבל אלו שבצדדים אדמדמים.   והריפוד על הכורסה במונחת באותו הול כניסה כחול גם הוא, ובפנים, בסלון, צנצנת זכוכית כחולה דקה ו...